לקח לי זמן אני מודה, אבל בסוף הבנתי שלגברים יש קטע עם סיורים מאורגנים. נכון שלא כולם אבל אלו שאני מכירה ובראשם שר החוץ מתנגדים מעומק ליבם לקונספט הזה. אפשר לספור על יד אחת את מספר הטיולים המודרכים שחווינו יחד. בכולם רמת הקיטורים הייתה מעל המצופה. יש כמובן דרגות. הכי גרוע זה הטיול המאורגן עם הסעה בצורת אוטובוס. זה ממש לא בא בחשבון. לאחר הרבה שכנועים הוא הסכים שנצטרף לזוג חברים שנהנים מטיולים כאלו באופן קבוע. מהרגע שעלינו על האוטובוס ועד שהגענו הביתה היה לי זמזום קבוע באוזן. הוא לא קיטר הוא פשוט בחן כל פרט ופרט ונתן את חוות דעתו האובייקטיבית. המדריך, המסלול, הקבוצה, מזג האוויר, למה הוא הסכים, יותר זה לא יקרה, את רואה אמרתי לך, אני רעב, למה עצרנו לאכול, כבר יכולנו להיות בבית. בקיצור טחן לי את המוח כדי שאני אבין ולא אחזור על השטות הזו. הדרגה הבאה והפחות נוראית היא הסיור המאורגן, הקצר. מידי פעם אני מעלה את הרעיון ומשכנעת אותו שכדאי. בד"כ יוצאים עם עוד כמה זוגות ואז ההנאה מתחלקת באופן ברור בין המינים. הנשים נהנות והגברים מקטרים. אחד הסיורים הזכורים לי מאוד היה בדוברובניק. עיר מדהימה, מדריך ישראלי יליד המקום. היינו שני זוגות. הגבר הראשון פרש ממש בהתחלה בתואנה של עייף, מרגיש לא טוב וכואב לו הגב. שר החוץ החזיק מעמד עד לאחר ארוחת הצהריים ואז פרש גם הוא. בסיום הסיור חזרנו למכונית ומצאנו את שניהם ישנים שינה עמוקה. עד היום הם טוענים שדוברובניק הייתה ממש חלום.
לא רק בחו"ל אני עושה את השטות הזו, גם בארץ זה קורה. יחד עם החברות אנחנו מתארגנות על יום נהדר הכולל בתוכו סיור מאורגן. עוד לפני התחלת הסיור אני נזכרת למה הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה יותר והדחקתי. אני נהנית, לומדת, מתעניינת והוא מקטר, מתעצבן ושואל פעם ברבע שעה מתי הסיוט נגמר. מידי פעם, נדיר ביותר יש סיור שהוא מסכים שהיה נחמד. רק נחמד לא יותר . כך היה בטיול לירושלים בסיור בשכונת טלבייה. מאחר ולא האמנתי לדממה בדקתי מספר פעמים שיש בו עדין סימני חיים.
בשבוע שעבר באופן לא רגיל השתתפתי בשני סיורים מאורגנים. הראשון היה עם צוות מהעבודה. הרוב היו נשים מה שמסביר הכל. המיקום היה נצרת. העובדה שהייתי ללא המקטר הראשי פינתה לי את האוזניים ויכולתי להקשיב. היה מרתק וקצת עצוב. נצרת העתיקה ריקה. הרחובות שוממים. השוק נטוש. יש שם פוטנציאל ברמה של עיר בטוסקנה אבל מסיבות שונות בשילוב עם הקורונה גרמו למצב לא פשוט זה. מה שכן, אף אחד לא קיטר, כולם נהנו. המדריך רק רצה לספר עוד ועוד ונאלצנו לקטוע אותו כי כבר היה מאוחר. ביום שישי סיירנו בחיפה. מאזור הנמל ועד שוק הפישפשים. קסם חיפאי אמיתי. פצחנו בקפה בשער פלמר 1. שמענו הסבר על לורד פלמר שבנה את נמל חיפה מטעם הבריטים. על החפירות לצורך העמקת הנמל, על ייבוש רצועת ים ממש כמו בהולנד ועל הקשר עם נחל המערות. המשכנו לכנסיית החסד החולקת קיר משותף עם בית כנסת. פגשנו שם משפחה המשקמת אסירים בהצלחה מדהימה ולמדנו שבחיפה יש דו קיום אמיתי. כדברי המדריך אם לא מחפשים בעיות לא מוצאים אותן. בהתחלה שר החוץ ושאר הגברים היו רגועים. היה סף מסוים שברגע שהוא הגיע הזימזום חזר ובגדול. באזור שוק הפשפשים הם כבר איבדו את זה לגמרי ונשרכו אחרינו עם הבעת 'מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה' עד לסיום המסלול.
העובדה ששר החוץ לא התנהג שונה מהאחרים גרמה לי להבין שיש כאן בעיה. הקונספט הזה שמכריח אותם ללכת כקבוצה אחת ללא יכולת התנגדות מזכיר להם ככל כנראה אירועים טראומטיים מעברם ואולי גם מההווה. בית הספר, הצבא, חיי הנישואין, העבודה וכדומה. ברגע שהם יכולים להביע את דעתם ללא תוצאות הרות גורל הם עושים זאת. בוגר מאוד. בפעם הבאה נשבענו שנארגן סיור לנשים בלבד.
פברואר 2022