אנחנו בעיצומו של החופש הגדול ואני מאושרת. קשה להאמין אבל כן, אני נמצאת בשלב כזה בחיים שהחופש הגדול לא מזיז לי. שנים, שרק מלשמוע את צמד המילים האלו הייתה עוברת לי צמרמורת בגב ולא בהקשר הנעים. להיפך. לעניות דעתי אף אחד לא ממש מחכה לו אלא אם מדובר במורה, שכבר נמאס לה לראות את התלמידים ו/או לשמוע את הוריהם. לא בהכרח בסדר הזה וגם זה לא בטוח.
לא מצליחה להבין למה חייבים את הדבר הזה. אני מאוד אוהבת חופש אבל החופש הכפוי הזה שמקורו באיזה חברה חקלאית אי שם על הגלובוס ובכיתות ללא מזגן גורם לאנשים רגילים לאבד את הראש. אם בוחנים את סוגיית החופש הזה ניתן להבחין, לחדי העין מבינינו, שלא מדובר בחופש אמיתי. לא לילדים ולא להורים. ההורים ממשיכים לעבוד והילדים בכל מקרה נשארים במסגרת, כמובן ככל שידי הוריהם משגת, או לא. אני סמוכה ובטוחה שאם היה מתאפשר רוב ההורים היו משאירים את הילדים בקייטנת שקר כלשהיא עד יומיים לפני סוף החופש. למה יומיים? בשביל המצפון ובשביל להבין שאין כמו "מסגרת".
השלב הזה שהחופש הגדול לא ממש מזיז לי הוא תקופה נדירה שכמעט ולא קיימת. מדובר בעצם בתקופה של 'בין הזמנים' (במילעיל). הילדים גדולים והם כבר לא תלמידים. הנכדים עדין לא בתכנון (למיטב ידיעתי). בעבודה אני כבר לא אחראית על צוות כך שסידור העבודה אינו מדיר שינה מעיני. משמע- אני חופשיה.
היו שנים שזה לא היה כך. גם ברמה האישית וגם המקצועית. כשהילדים היו קטנים יולי אוגוסט היו סיוט. ההתארגנות התחילה כבר ממאי . הרשמה לשני מחזורים של קייטנה. בחצי חודש שנשאר מתרכזים במריבות עם הבעל מי נשאר בבית ומי הולך לנפוש בעבודה. סכומי הכסף שהוצאנו על שלושה ילדים בתקופה הזו גרמו לנו ללקק את המינוס במשך חודשים אחרי. כשהם גדלו וקייטנות רגילות כבר לא היו אופציה זה הפך להרבה יותר יקר. קורס מדריכים ומחנה קיץ של התנועה, מחנה כדורסל או אופניים בחו"ל, סרטים, לונה פארק, ערב פיצה, ערב באולינג, ימי כייף של המועצה. בקיצור כרטיס האשראי איים להתאבד בקיץ יחד שר החוץ שאין דבר יותר שנוא עליו מלהתקרב לקו האפס בחשבון. אני צופה בחברות שלי שמטות שכם וארנק ומטפלות בנכדים שלהן בחופש הגדול. שבוע פה, ימים בודדים שם ואני מתחילה להתכונן.
הסיוט של החופש הגדול נתן את אותותיו גם בעבודה. סידור עבודה של יולי אוגוסט ל 35 אחיות שרובן צעירות עם ילדים הוא בלשון עדינה אתגר לא פשוט. חודשים מראש יש דילים של 'אני אעבוד בליל הסדר אם תתני לי חופש בשבוע האחרון של אוגוסט'. או 'אני אוסיף כל שבוע עוד משמרת אבל חייבת חופש בתחילת אוגוסט'. כל אחות עם ילדים מעל גיל 10 ידעה לא לנסות אפילו להתקרב לבקשות בחודש הזה. סיוט של החלפות, פנצ'רים, לחץ והודיה מהשם ישתבח לכל מי שתרמה משמרת. מיד בסיום הסיוט הזה באופן לא מפתיע מתחיל סיוט החגים. אמנם מאתגר אבל פחות. תמיד אפשר היה למצוא כמה אחיות שמחפשות תירוץ למה לא להתארח אצל הגיסה/חמות/ אמא או שמתכננות קדימה ורואות את החופש הגדול באופק גם אם הוא בעוד שנה.
ואני שואלת למה? האם לא סבלנו מספיק? למה לא לאחד את חודש החגים עם חודש מהחופש הגדול. מי אמר שצריך חודשיים חופש רצוף? אני ששרדתי כל כך הרבה שנים, עם 3 ילדים ללא עזרת סבאסבתא במקביל לצוות שרק רצה חופש חושבת קדימה. אוטוטו יהיו נכדים ואני אצטרך להטות שכם וארנק. מילא ארנק אבל שכם? הלו ?? ניראה לי שזה הזמן להתארגן על חופש גדול קטן וזריז. חודש בחגים וחודש באמצע השנה יספיקו . אנא יבוא עזרי? ממשלת השינוי? שרת החינוך שאשא ביטון?
יולי 2021