השבוע התחדשתי במכשיר סלולרי חדש. מי ישמע איזו חדשה מסעירה. לצעירים מדובר ברכש סטנדרטי וקבוע המתרחש חדשות לבקרים. כל פעם שיוצאת גרסה חדשה, ממציאים מצלמה אחרת או משנים צבע הם מחליפים. חייבת לציין שאצלי זה קצת אחרת. אין לי את הצורך להחליף, טוב לי עם מה שיש לי. כנראה שמדובר בתסמיני הדור. אנחנו המבוגרים עוד רגילים לתקופה בה הטלפון היה מצרך נדיר. היו שחיכו שנים. שנה וחצי היה פרק זמן סביר, היו שחיכו גם שבע שנים ויותר. פשוט חיכו שיחברו אותם לעולם החיצון. לא בכל בית היה טלפון. היית צריך להיות בעל קשרים או כפי שהגששים אמרו עדיפויי כדי לקבל קו טלפון. תמיד היו את אלו המקושרים שהתהדרו בטלפון בבית. עובדי הדואר היו הראשונים בתור אח"כ אנשי כוחות הביטחון, בית המרקחת, המכולת או אלו שהכירו מישהו שידע למשוך בחוטים הנכונים. עם ישראל המקמבן הידוע.
אנחנו לא היינו עדיפויים. לקח זמן עד שקיבלנו קו ומכשיר טלפון. עם חוגה. לא ניראה לי שיש אנשים מתחת לגיל 40 שיודעים מה זו חוגה. כשהתקבלה ההודעה שתורינו מתקרב החלו דיונים היכן למקם את המכשיר. האם קרוב לסלון או למטבח. אולי בחדר השינה. היה ברור שצריך מקום מכובד. בכל זאת רק דרכו אפשר לתקשר עם העולם שלא לדבר על כך שמדובר היה בסמל סטטוס. הורי קנו למכשיר ספסל מיוחד. היה מקום למכשיר מתחתיו מדף לספר הטלפונים עב הכרס וליד מקום לשבת. הכל בילד אין, צוזמאן. בהתאמה לשאר הרהיטים בבית. משמע חום כהה עם גוון פולני. שיחזיק הרבה. בשנים הראשונות המכשיר היה קדוש. כל צלצול גרם לכל בני הבית להתאסף. מי מתקשר? למי עוד יש טלפון. השיחות היו קצרות, כדי שהחשבון לא יהיה גדול. הכל היה מחושב. לאט לאט עם השנים הטלפון הפך להיות חלק מחיינו. היה טלפון אחד בסלון ועוד אחד בחדר השינה של ההורים. החלו לצוץ טלפונים בצבעים. היה חוט מאריך שיכולנו להסתובב איתו תוך כדי השיחה. ממש אמריקה. משם דרך אגב הורי הביאו את המכשיר האלחוטי הראשון שלנו. זה בכלל היה סטייל. בלי חוט מגולגל שהסתבך בכל דבר. בלי חוגה, סתם לחצנים פשוטים כאלו. השנים עברו והשינויים היו מהירים מאוד. מטלפון כבד ומסורבל לטלפונים קטנים וזריזים. הטלפונים הניידים עברו את אותו המסלול. בהתחלה היה טלפון ענק וכבד. כל מי שהחזיק אותו הרגיש שהוא יוצר היסטוריה. לאט לאט המכשיר הסלולרי התקדם והתפתח והיום הוא פשוט חלק מהיד. ההמשך של הזרוע. אי אפשר לזוז בלעדיו. מרגישים ערומים ומנותקים אם הוא לא עלינו. כל כך נקשרנו לדבר הזה שעכשיו יש אותו בגירסא קטנה כשעון על היד. שעון אינטליגנט שמסוגל למדוד דופק, יודע כמה זמן עבר מאז שקמת מהכיסא, סופר צעדים. כדברי המשורר אפשר לרוץ איתו לקפוץ איתו וכו...
אז המכשיר החדש הגיע. ביליתי אי אלו דקות בלהתקין ולסנכרן אותו. עדין לא הכל עובד. צריך ללמוד פונקציות חדשות. להבין למה למען השם אין חור לאוזניות. לעבור לאלחוטיות שטרם הצלחתי להבין איפה אני נוגעת שמסיים את השיחה. בסוף אני אתפוס את הטכניקה... אין ספק שהמכשיר הזה הוא הרבה יותר מסתם טלפון. הכל פרוש לי בתוך כף היד. גוגל ופייסבוק והמייל של העבודה והג'ימייל ומשחקים וספרים ואייך לא גם וויז. הכל מתייתר כאשר יש אותו. לא צריך כלום ואף אחד. בעיה הנוחות הזאת, גורמת לי להרגיש מצד אחד מפונקת מצד שני מחוברת. אז נכון שאני לא כמו הצעירים שנולדו למציאות המתחדשת הזו אבל אני לומדת ואוהבת. הילדים מסבירים לי כל דבר לאט או לוקחים את המכשיר ומסדרים הכל במהירות שיא. היום לא יושבים יותר על כיסא מיוחד ליד הטלפון, לא מחייגים, לא מחכים אלא פשוט קונים, אין אסימונים, לא הולכים לשכנים להתקשר הכל יותר פשוט ונוח. הפכנו להיות עולם מטולפן.
פברואר 2022