השבוע ביקרנו מטעם העבודה בבית ספר לטיס של חיל האוויר. מהרגע שהאוטובוס אסף אותנו משער הבסיס ניראה היה שחזרתי לצבא. מסתבר שיש דברים שלא משתנים. עברו יותר מ 40 שנים מאז שירותי הצבאי ועדין ההיגיון נשאר מחוץ לשער. כיאה לביקור מתואם ומסודר הייתה לנו מפקדת ביקור. הגענו למבנה הראשון ומיד בקול סמכותי התבקשנו לעמוד בחצי עיגול. מה לעשות והשלפוחית לחצה, בכל זאת עשר בבוקר, אז התעניינו אם יש מצב ללכת לשירותים או להיכנס למזגן. מאחר והיא לא יכלה לרתק אותנו או להשאיר אותנו שבת היא הסתפקה בהזעפת הפנים וחתכה שזה יתבצע לאחר התדריך. מזל שהקצין השני הבין שתכף הוא יאסוף ערימת מבוגרים נוזליים מזיעה ושתן ושחרר אותנו להיכנס למבנה הממוזג להתקרר ולשחרר עודפי נוזלים. בהמשך העזנו לשאול אם יש מים או קפה והתשובה ניתנה בשיא הרצינות: "לאחר הפגש השלישי יהיה כיבוד". איזה פחד, התאפקנו. לשמחתנו לאחר ה'פגש' השלישי הגיע תור הכיבוד שכלל מים, פטל, קפה פושר וקרואסונים. באופן מפתיע הופיע גם חלב!!! תמיד אמרו שיש את צהל ויש את חיל האוויר.
הבסיס מדוגם להפליא, מבנים חדשים יפים וממוזגים אבל אין כמו שלט צבאי להחזיר אותנו לצה"ל. ברחבי הבסיס מפוזרים שלטים מאירי עיניים עם הוראות בשפה צבאית. הכותרת על אחד השלטים הייתה: "משרתים יקרים" סך הכל הגיוני לא? מה שנקרא משרתים תרתי משמע. בשלט אחר הייתה הוראה חד משמעית שאין לכבות או להדליק את האורות בשירותים החל מכניסת השבת ועד צאתה. זאת אומרת שיש מצב שלמשרתים היקרים תהייה בעיה בסופי שבוע בנוגע לאור בשירותים. בטוח שיש לצבא קופירייטר שתפקידו להמציא מונחים חדשים ולמלא בהם את הבסיסים. מעבר לנושא שלשמו הגענו למדנו את המילה 'פגש' ומילה שבחיים לא שמעתי – 'התללה' (מלשון תלול). היו עוד מילים צבאיות וקיצורים חדשים אבל הלו כמה אפשר ללמוד בביקור אחד.
תקופת השירות הצבאי שלי הייתה אחרת, הייתי נח"לאית. זה גם היה צבא אחר, לפחות אז. חוץ מטירונות ארוכה שאר הזמן לא היה יותר מידי צבאי. "ביליתי" בין היתר חצי שנה בהיאחזות נעמה שבבקעה. גידלנו אבטיחים, הבנים שמרו במחסום ורוב הזמן חיכינו לקו ממצ"א. כשכבר קיבלנו לא ממש זכרנו למי רצינו להתקשר. זו הייתה התקופה בה למדנו שהאנשים הכי חשובים בצבא הם נהגי משאיות האספקה. מהרגע שהבנו שכמות המזון והמים תלויה באופן ישיר בנהגים יצרנו קבלת פנים מיוחדת. כל נהגי האזור ידעו שהכי כדאי להגיע לנעמה. קפה, צחוקים, כיבוד, רק תבואו. היה קשר אקספוננציאלי בין קבלת הפנים לכמות האוכל שקיבלנו. מפקד הגדוד שגם שמע על קבלת הפנים הגיע לביקור. הוא מצא חבורת סטלנים שלא ממש הבינה מי הוא ולמה הוא צועק. במבט לאחור לא מובן לי למה כ"כ מעט מאיתנו עלו למשפט. קשה להגיד שהיינו חיילים למופת. גם אני עליתי למשפט ועוד בפיקוד הנחל . איבדתי כומתה. רפול שהיה אז הרמטכ"ל ממש אהב לראות אותנו החיילים מדוגמים עם כומתות. אבוי למי שתפסו אותו בלי כומתה. אני לא יודעת מי הייתה יותר משועשעת, המפקדת ששפטה אותי או אני. לפני הכניסה לחדר שלה הסבירו לי אייך נכנסים, אייך מצדיעים ובעיקר אייך שותקים. לא עבד להם. לא שתקתי. מה, לא יכול להיות שכומתה הולכת לאיבוד? תנסו אתם לסחוב קיטבג ענק באוטובוסים ברחבי המדינה. קיבלתי קנס. כמובן שמאותו אירוע הלחמתי את הכומתה לראש.
עברו הרבה מים דלוחים בירקון מאז שהשתחררתי. מסתבר שקשה להשתחרר באמת מהצבא, אפילו אם זה רק ברמת ההרגשה. כפי שלמדנו קיימת תרבות תחקור רצינית בחיל האוויר. יש מצב שהם צריכים להעביר תחקור על סיור לאזרחים, על סרט שנקרא "רעל"? ועל תרבות השלטים בצבא. בסופו של הביקור האוטובוס הסיע אותנו לאזרחות שחיכתה לנו מעבר לשערי הבסיס. חיזלשנו בפקודה!!!
יולי 2021