יש לי וידוי, אני לא מנקה חלונות וגם לא תריסים. יש לי יחסי שנאה אהבה עם החלונות של הבית. מצד אחד אוהבת הרבה חלונות, כמה שיותר אור מצד שני לא אוהבת לנקות אותם. מדובר בדבר והיפוכו. החלון המלוכלך מונע מהאור להיכנס כך שבאופן עקרוני הייתי אמורה לאהוב לנקות חלונות. אבל מסתבר שאפשר לחיות עם אהבות ושנאות יד ביד. אני מתמידה ולא מנקה חלונות מעדיפה שמישהו אחר ינקה. בדרך כלל יש קשר ישיר בין מוזרויות התנהגותיות של אדם מבוגר לחוויה לא טובה בילדות ולכן ניסיתי להתחקות אחר הטראומה. אמא שלי אהבה לנקות בכללי ואת חלונות כחלק בילתי נפרד מהבית. היא ניקתה את החלונות עם נייר עיתון. ניראה לי שהייתה קונספירציה בין מערכות העיתונים לאגודת עקרות הבית. מישהו החליט שזו הדרך הכי טובה לנקות חלונות ולכן בכל בית בישראל קראו עיתון כל יום. אצלינו זה היה כל צהריים. כל יום בערך בשעה 12 אבא היה עולה על האופניים ומדווש לכיוון מרכז הכפר. לפעמים הוא נסע עם הטרקטור ובזקנתו עם הקלנועית, העיקר להגיע למרכז שהיה הלב של המושב. הייתה שם מחלבה שבשלב מסוים נעלמה מהנוף, צרכניה, מזכירות המושב, סניף של הכללית, עוד מכולת קטנה ובנק. מדהים איך במושב כזה קטן היו כל כך הרבה ספקי שירות וסניף של בנק, המזרחי כמובן כיאה למושב של הפועל המזרחי.
הנסיעה למרכז הכפר שילבה בתוכה עילה וסיבה. העילה הייתה קניית העיתון בצרכניה או במכולת. אבא קנה רק מעריב. לא ידיעות ולא שום עיתון אחר. יש נאמנויות שלא משנים לפי אופנה כזו או אחרת. הסיבה האמיתית להגיע למרכז הכפר הייתה הצורך להיות בעניינים. כל המושבניקים עם כובעי הטמבל היו מגיעים בשלב זה או אחר למרכז, הרוב על הטרקטורים והמיעוט כמו אבא שלי על האופניים. אפשר היה לראות אותם מתגודדים ומנהלים דיונים על הכותנה, יוקר המים ורכילות כזו או אחרת. כל בר דעת שרצה להיות מעודכן בחדשות האחרונות הטה אוזן ותרם את חלקו לדיונים. לאחר סיום ההתעדכנות הוא היה מדווש חזרה הביתה עם העיתון. בבית לצד ארוחת הצהריים הוא היה קורא את העיתון על כל דפיו והודעותיו. לאחר ארוחת הצהריים הוא היה נרדם עם העיתון. אין כמו שנ"צ עם עיתון על הפנים. לאחר סיום הקריאה העיתון היה עובר לערימה בחדר השירות. לערימה היו שתי מטרות. הראשונה לניקוי החלונות השנייה לניקוי העטינים של הפרות לפני החליבה. היה מספיק לשתי המטרות. ניקוי החלונות היה תיק לא פשוט. מים עם סבון, שפשוף החלון ואז ייבוש והברקה בעזרת העיתון. החלון היה יוצא מבריק למשעי אבל הידיים אוי הידיים היו גם כואבות וגם שחורות. אמא לא לחצה שנעזור לה. היו לה יתרונות בנושא הזה. היא מראש לא ביקשה עזרה, אולי רק בחגים כאשר הניקיון היה יותר יסודי. מידי פעם בחופשות שמנו יד ומהר מאוד נעלמנו מאזור הפיגוע הניקיוני. השארנו את אמא ליהנות לבד מחדוות הניקיונות.
הבסיס לאהבת הניקיון הגיע מאמא שלי אבל העובדה שאני לא מנקה חלונות ככל הנראה לא באמת קשור אליה. אולי עודף המבריקות והרעש של העיתון על הזכוכית גרמו לי לקחת צעד אחורה. בכל מקרה אני בהחלט אוהבת שהחלונות מבהיקים אבל מתעקשת לא לנקות אותם. עיתונים אני לא קוראת כבר שנים לפחות לא את הגרסה מהנייר ובכל מקרה כבר מזמן עברו לשימוש בחומרים אחרים לצורך ניקוי החלונות. כל פעם שרמת האבק ושאר מרעין בישין על החלונות מגיעים לרמה של 'הגזמת, כבר לא רואים כלום' אני מחפשת את הקורבן התורן. בדרך כלל זה שר החוץ שנוטל את השפירצר הכחול ואת הנייר הסופג ומתחיל לעבור חלון חלון. בעבר נעזרתי גם בילדים או יותר נכון בזה ש"עיצבן" אותי וקיבל עונש חינוכי לנקות חלונות. עד עכשיו זה הצליח לי עובדה החלונות נקיים.
אוגוסט 2022