טוּ בשבט הגיע חג לאילנות, טוּ בשבט עבר והחמור.......השקדיה פורחת ולהיטלר יש קרחת. טוּ בשבט אחד החגים האהובים עלי. לטוּ בשבט יש שני מאפיינים עיקריים :אכילת פירות יבשים ונטיעת עצים. שילוב נהדר של טבע ואוכל. הניצנים הראשונים של החג הם הופעת שקדיות לבנות/ורודות ברחבי הארץ ושק חרובים בסופר. זה הסימן שאפשר להתחיל ללעוס. הפירות היבשים עברו שדרוג רציני מאז שהיינו ילדים. פעם המנעד היה קטן ורוב הפירות היבשים יובשו בתוך דלי סוכר עם טעמי לוואי. מאז עברו הרבה מים בירדן או שלא והרבה מהפירות היבשים היום מיובשים כמות שהם ללא תוספות מלאכותיות. לצד הפירות היבשים הרגילים כמו צימוקים, תאנים ותמרים מייבשים היום הכל. מפירחי היביסקוס, תות עץ מונגולי ועד מישמיש אוזבקי. ממש כמו אשת לוט, כל מה או מי שמסתובב מיד מתייבש. טוּ בשבט נחגג בעונה הכי ירוקה ופורחת בשנה. מרבדים של פרחי בר בכל מקום. כלניות, רקפות, נרקיסים ועוד פרחים מדהימים אחרים. כל השפע הזה קיים תודות לרעיון גאוני שהחברה להגנת הטבע הגתה בשנות השישים. "צא לנוף אך אל תקטוף" היה הסלוגן שנבחר ואנחנו הילדים היינו סוכני השינוי. עבדנו קשה. ההורים לא ממש שיתפו פעולה. לך תשכנע את אמא שלך שאוהבת לקטוף פרחים כאוות נפשה שמהיום זה אסור. פירחי הבר קישטו את הבתים ואמא סירבה להיכנע למרות הלחץ הכבד שהפעלנו. היה לחץ סביבתי וכעס על כל מי שהעז לקטוף. אנחנו הילדים היינו עסוקים בלבדוק כל פרח אם הוא מוגן או לא. אם מותר לקטוף או אסור. העובדה שהילדים היו המשפיעים חילחל לאט לאט וגם אנחנו בסופו של טיול חזרנו הביתה רק עם פרח אחד. זה היה מותר.
השנים עברו ומתי שהוא בתיכון הצטרפתי לתנועת הנוער של התנועה ליהדות מתקדמת: תל"ם. שמיל ז"ל המדריך המיתולוגי שלנו עבר בין בתי הספר בצפון וסיפר על תנועת נוער חדשה. מצא חן בעיני השילוב של מסורת, אמונה ומודרניות. הייתי אז הרבה יותר פילוסופית מהיום. חרפתי את נפשי ונסעתי לחיפה. לרחוב הלל שבהדר. שמיל הצליח לגייס לתנועה קבוצה קטנה ומוזרה של בני נוער. נהנו ממפגשים חברתיים, ויכוחים וקצת יהדות. באחד הערבים הגענו לתנועה והתפלאנו לראות את החדר מסודר עם שולחנות ומפות לבנות שעליהם בקבוק יין וכוסות. התיישבנו ושמיל הכיר לנו את סדר טוּ בשבט. אני שבאתי ממושב דתי וממשפחה מעורבת - סבתא חרדית, אבא אפיקורס ואמא אדישה, לא הכרתי את המנהג הזה. הסתבר שיהודי צפת הגו את המנהג הזה במאה ה17על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה. מצאנו את עצמנו במאה ה20 מצטופפים בחדר בתנועה וחוגגים כהלכה את המשכיות המסורת עם פירות יבשים ושני סוגי יין.
בימים טרופים אלו כאשר אני מטיילת בטבע במסגרת ה"1000" מ' המותרים אי אפשר שלא להתלהב מהמראה המרהיב של הפרחים, העצים והירוק שמסביב. יש לנו, הילדים של פעם, במה להתגאות. השפענו ויצרנו שינוי. עוד ידובר רבות על השפעת הקורונה על החיים שלנו אבל בתחום הטבע אי אפשר שלא לשים לב לשתי תופעות מרכזיות. הטבע פורח במלוא עוזו, בעלי החיים נהנים. מיעוט האנשים שמסתובבים להם בין הרגליים עושה לכולם רק טוב. מצד שני אנחנו עדים יותר מתמיד לישראלי המכוער. התנהגות לא מקובלת לחלוטין של חניה על שדה זרוע, נסיעה שלוחת רסן על שבילים לא מסומנים, "קטיפת" אבוקדו או כל פרי אחר בכמות מסחרית מהמטע של החקלאי "לצריכה אישית" ועוד ועוד.... ניראה לי שהגיע הזמן לשדרג את התהליך שעברנו בעבר ולחזור לילדים כסוכני שינוי. לערוך לכולנו סדר טוּ בשבט ולהנחיל את אהבת הארץ ויושביה לא רק ליהודי הגולה אלא גם לאזרחי המדינה. להעביר בעזרת הילדים מסר של התנהגות אחרת. "צא לנוף אך אל תהרוס".
ינואר 2021