אין ספק שאנחנו חיים במדינה הזויה. אנחנו מחזירים או מתחילים תלוי בעיני המתבונן ואז מחכים ומחכים שירו בחזרה והחצופים לא יורים. תוך כדי מתחיל לנו שלב א' של האירוויזיון ואנחנו כבר לא יודעים מה לעשות מרוב הרגשה של דה זה וו ולחץ. היוניקורן שלנו עלתה לשלב הגמר אבל עומד בפניה עוד שלב יותר מכריע. בשלב הזה, שדי ברור מה יקרה בו נוכל להאשים את המצב וכמובן גם את אירופה. כמו תמיד מוקד השליטה שלנו הוא חיצוני לגמרי ואפילו להגיד 'טול קורה מבין עיניך' אי אפשר במקרה הזה כי אחרת אייך יסמנו את היוניקורן?
הטילים הגיעו והלב מתכווץ. כל הודעה ברדיו על ירי טילים על ניר עם, שדרות ושאר החוטפים מכעיס אותי ומעציב אותי. אחת הדרכים לעבור מצבי לחץ היא לחשוב על דברים שמחים ואין כמו נוסטלגיה וקצת שירים לשפר את מצב הרוח. הפעם הראשונה לדעתי שצפיתי בתחרות האירוויזיון הייתה כשהייתי ילדה קטנה בטבעון. הורי רכשו אז טלוויזיה כנראה בין הראשונים בשכונה. הרהיט החדש היה אטרקציה לא קטנה אבל רוב הזמן לא ראו כלום חוץ משלג. השעות שהיא פעלה היו מעטות מאוד כי רשות השידור הישראלית הקרינה תוכניות רק מספר שעות ביום וגם אז לא ממש קלטו כמו שצריך. הכיוון של האנטנה מחוץ לבית היה יותר מעניין ממה שהקרינו בתוך הבית. לפעמים הצלחנו לקלוט את קפריסין ואז ראינו את בוננזה ועוד תוכניות. באופן מפתיע כנראה שגם צפינו באירוויזיון. אני זוכרת תחרות זמר, להקה של בחורים ללא חולצות שרה שיר שאני אפילו יכולה לזמזם את הפיזמון שלו. תעתועי זיכרוני מתעקשים שזו הייתה התחרות אבל באותה מידה יכול להיות שלא.
ברבות השנים הטלוויזיה השתכללה וכך גם תחרות הזמר האירופאית. כל שנה היינו מתיישבים ומחכים בהתרגשות רבה לשיר הישראלי ולניקוד. כל ילד יכל לדקלם אז "דוז פואה" כאילו שהוא דובר צרפתית מבטן ומלידה. תמיד האשמנו את האירופאים באנטישמיות ותמיד היינו בטוחים שהשיר שלנו היה הכי מוצלח (לא באמת). כבר שנים שהתחרות איבדה את הקסם שלה לגבי. יש כל כך הרבה מדינות שמתחרות שזה הפך להיות ארוך ומשעמם. פעם הכרנו הרבה מהשירים וזימזמנו אותם מבלי להבין מילה. עד היום אני מסוגלת לשיר (טוב לא צריך להגזים, שירה זה לא החלק החזק שלי) את השיר של הזמרת אן מארי דוד שזכתה במקום הראשון בתחרות ב 1973 . אני שרה תוך כדי זיוף והמצאת מילים שהם בטח לא בצרפתית אבל אוהבת עד מאוד. כך היה גם עם ווטרלו של אבבא וג'ינגס חאן שכולנו שרנו בלי הפסקה.
אין ספק שהתחרות הפכה להיות הרבה יותר פוליטית והרבה פחות מעניינת. יש קבוצת משוגעים לענין שנודדים כל שנה למדינה הזוכה ומכירים את היסטורית התחרות שנוסדה למי שלא יודע לפני 67 שנים. היו שנים שזכינו והיו שנים שעדיף לשכוח, היו פעמים ששיר כזה או אחר נצרבו בזיכרוני והיו שנים שהתחרות עברה מבלי ששמתי לב לכך. יש שמייחסים לתחרות משמעות מיוחדת אחרת אני לא מצליחה להבין מדוע כל שנה אנחנו ממציאים דרך בחירה חדשה ומנסים לפצח את הדרך לבחור שיר שיזכה. השנה בחרו בנועה קירל שמשקיעה את נשמתה וגופה בהופעה. היא ניראית כמו טיל מונחה מטרה והרי ברור שהשילוב הזה לא יעשה לה טוב. טילים ותחרות זמר לא הולכים יחד. אין סיכוי שהיא תקבל יותר מידי דוז פאוה, הרי ברור שכולם אנטישמיים. מילא שלא זכינו עם השיר של קובי מרימי שכנראה הרדים את הקהל אבל דוקא עכשיו אנחנו חייבים לזכות כדי לשמח את העם היושב בציון והחצופים האלו בטוח לא מבינים זאת. האם לא סבלנו מספיק? יאללה נועה תראי להם מה זה. כולם ביחד - I'm gonna stand here like a unicorn, out here on my own
מאי 2023