להפתעתי גיליתי שאני אדם של הרגלים. חשבתי שלא. הייתה תקופה שאפילו התגאיתי בגמישות ההתנהגותית שלי. עם השנים שמתי לב שחיי מתנהלים ברוטינות קבועות. האם זה אומר שהזדקנתי? אולי זו אחת מתופעות הלוואי של הקורונה? למרות החיבה היתרה להאשים את הקורונה בכל מה שקורה לנו הפעם הסיבה היא אחרת. שילוב של גיל, הנוחות שבהרגל וחוסר הרצון לשנות.
גדלתי בבית עם הרבה ניגודים אבל הקבוע היה שם יותר מאשר השוני. אפשר היה לדעת איזה יום היום על פי האוכל שהיה על הצלחת. אפילו הימים היו מסודרים עם מטרות מוגדרות. יום ניקיון, יום כביסה, יום קניות. הדעות הפוליטיות של הורי לא זזו ס"מ ולא משנה מה קרה מסביב. לא מחליפים מפלגה אפילו לא בעד שלום.... למרות השמרנות היו להורי צדדים אחרים שלא התנגדו שננסה ונשנה על עוד נלמד, נתחתן, נקנה דירה/משכנתא וכו... כשצעירים המטרה בחיים היא לעשות הפוך ממה שהיה בבית. זה הזמן להתנסות. אין בעיה להחליף הכל, מאבקת כביסה, סוג הקפה, עבודה, מכונית ואפילו בן זוג. הכל בסבבה. ככל שמתבגרים מתקשים להיפרד. שנים נהגתי להחליף את אבקת הכביסה על פי המחיר. מה שהיה זול נבחר ללא שום חשש. פעם, באופן לא מובן הייתי נחמדה ועניתי על שאלון טלפוני. לשאלה איזו אבקת כביסה אני נוהגת לקנות עניתי "הכי זולה". ניראה לי שהמתשאלת נחנקה מזעם על התשובה הלא צפויה ושמה אותי ברשימה השחורה של משאלים טלפונים. עם השנים פיתחתי אלרגיה לכל סוגי אבקות הכביסה ומאז רק סוג אחד נכנס הביתה. אי אפשר להחליף. קפה למען האמת לא ממש החלפתי אבל ניסיתי וטעמתי הרבה סוגים. בסופו של דבר תמיד חזרתי לאותו הסוג. שר החוץ מתהדר בחייך אנין טעם לקפה. הוא מדרג אותו על פי: מעולה, טעים, טעים פחות, סביר וגועל. הקפה הכי טוב שהוא מצא נמכר בבית קפה במושב נידח בשרון. למרות כל זה בסופו של יום אנחנו מוצאים את עצמינו שותים את הנס קפה הפשוט של עלית ובלי לגלות לאף אחד גם נהנים או לפחות לא סובלים. עבודה יותר קשה להחליף. אנחנו דור שחינכו אותו שמה שחשוב בחיים זה מקום עבודה מסודר. צריך לשלם משכנתא. מתחילים לעבוד במקום העבודה בגיל צעיר ועוזבים על אלונקה או בגיל פנסיה, לא שנייה לפני. במקצוע שלי לשמחתי אפשר לערוך הרבה שינויים וכך היה. כל כמה שנים שיניתי. עברתי בין המחלקות השונות וגם בין בתי חולים ואהבתי את השינוי. יש משהו בלהתחיל במקום חדש. זה מרענן את המוח. מכוניות החלפנו לא מעט במהלך השנים אבל כשאני חושבת על זה מסתבר שאמנם החלפנו מכוניות אבל כבר אז הגנטיקה עבדה. התחלנו עם פיאט, היו לנו שתי 127 ואחת טיפו. סובארו היו שתיים. מזדה היו 4 ועכשיו כבר כמה שנים אנחנו שומרים אמונים לסקודה.
הייתי בטוחה שאני אהיה אחרת. אצלי לא יהיו קיבעונות כמו בבית הורי. אני אהיה מלכת העושה רק את מה שטוב לה וזה מה שעשיתי. אחרי הרבה ניסיונות וגמישות התנהגותית למדתי לעטוף את חיי בדברים שטובים לי. נוזל כביסה שלא מגרד, תכשיר לשיער שלקח לי 100 שנה למצוא אותו, מברשת שיניים חצי חשמלית שסופסוף הביאו לארץ, סדינים שלא בורחים מהמזרן, לחם הכי טעים שאי אפשר לוותר עליו ועוד ועוד ועוד דברים שאני לא מחליפה. הפכתי להיות ההורים שלי.
מעבר למוצרים שמרפדים את חיי יש גם הרגלים התנהגותיים קבועים שאני לא מוותרת עליהם. שתיית הקפה עם העוגייה כשחוזרים מהעבודה, ארוחות שישי, החנויות שאני נוהגת לפקוד על בסיס קבוע, מפגשים עם החברים ובל נשכח את שר החוץ. הרגל שהוא לחלוטין טעם נרכש, הרגל שצריך ליחד לו קטע נפרד. מקובעת אני מקובעת.
ינואר 2021