אוגוסט

קשה באוגוסט אצלינו, החום והלחות הורגים ובתוך כל הסחוניה הזו יש לי יומולדת. מחר אני חוגגת 62 קייצים וכמו תמיד אני חושבת ומהרהרת. פעם חשבתי שכשאגיע לגיל הזה אהיה זקנה ואצא לפנסיה. אז הגעתי לגיל, אני כנראה כבר מתקרבת לשערי הזיקנה אבל רגע חכו יש עוד זמן. והפנסיה? עוד רחוקה. בעוד שמונה חודשים תגיע האפשרות לפרוש. ההחלטה לא קלה ואפילו מורכבת. לא חובה להחליט עכשיו, מה בוער. אין לחץ. 

אז גדלתי בשנה וכחלק מהרהורי היומולדת שמתי לב שבזמן האחרון אני נתקלת ככה בקטנה בדברים שמזכירים לי את ילדותי. בשבת היינו בים, לא רק בבית הקפה אלא ממש במים. כבר מספר שבתות שאנחנו מתייצבים בשמונה בבוקר בחוף האהוב עלינו, נפגשים עם עוד זוג חברים שמוכנים לקום כ"כ מוקדם ונהנים מבוקר של שלוה. במשך שנים נמנעתי מלהיכנס לים מכל מיני סיבות והשנה הסכר נפרץ. אנחנו מגיעים מוקדם, השמש עוד לא ממש קופחת והמים נהדרים. לא נתקלנו במדוזות, הגלים לא גבוהים והחברה נהדרת. 

דבר נוסף שעשיתי מספר פעמים בתקופה האחרונה הוא להשתמש בתחבורה ציבורית. פתאום יצא לי יותר מפעם אחת ליסוע באוטובוס, מה שלא קרה במשך שנים רבות. תל אביב עוברת שינוי גדול בכבישיה, הכל חפור והרוס אם בגלל הרכבת הקלה ואם בגלל סיבות אחרות. עקב כך כאשר חשקה נפשי בפגישה עם חברה בערבות העיר עדיף להשאיר את המכונית בחניה בעבודה ולנוע בעיר עם אוטובוס. חוסך לי חיפוש חניה ומשאיר לי רק את ההתעסקות עם האפליקציות השונות בכל הקשור לתחבורה הציבורית. אני מתחילה לתפוס את הענין (מקבלת שיעורים פרטיים) ועכשיו רק נותר לי להבין אייך אני יכולה לדעת כמה כסף יש לי ברב קו מבלי להגיע לאיזה תחנה מרכזית... 

אין ספק שהרבה דברים השתנו מאז שהייתי ילדה. הים היה חלק בילתי נפרד מילדותי ואז לא דאגנו מהשמש או מסרטן עור. הביקני שלט והשיזוף היה מובנה בכל יום ים. הכי כייף היה להתקלח אחרי הים ולגלות את פסי ההפרדה של השיזוף. הפסים של הבקיני היו כמו אותות ניצחון. היינו משוות ביום ראשון מי נשרפה יותר ולמי יש יותר הבדלים. היום אין מה לדבר לא על בקיני ולא על שיזוף שניהם אסורים באותה מידה ועדיף לא להכביר במילים. 

גם האוטובוסים היו קבועים בנוף ילדותי, כי למי בכלל היה אוטו. חצינו את ישראל הלוך וחצו והכל באוטובוסים. אף אחד לא הפריע, כולם ישבו יחד והכל היה מסריח כדבעי. היום האוטובוסים ממוזגים (ברובם), עם הנהג לא מדברים, אין העברת כספים וקבלת עודף וכרטיס מנייר עם טביעת האצבע של הנהג עליה. הכרטיס עם האצבע היו ההוכחה ששילמנו על הנסיעה. היום הכל מנוכר יותר. אם הרב-קו רייק אי אפשר בכלל לעלות על האוטובוס. אם יש לי שאלה לא בטוח שהנהג יסתכל לעברי. הוא יושב מאחורי חומת מגן, מתעלם, נוסע, עוצר וחוזר חלילה וזהו. כשהגעתי למחוז חפצי לאחר אי אלו טעויות וחוסר הבנות ממש התרגשתי, הצלחתי במשימה. 

אז יש לי מחר יום הולדת ואני כמו כל זקנה מעלה זיכרונות באוב, מתרפקת על העבר ותוהה אייך הזמן עבר כל כך מהר. אני בת 62 וזה מספר שאינו קל לבליעה. אני מגלגלת אותו ככה בפה וקצת יורקת אותו החוצה. רק קצת כי לגיל יש גם הרבה דברים טובים. כמו שכבר אין התלבטות לגבי בחירת הבגדים, יש כבר כמה תבשילים ומאפים שאני מומחית בהם, אני מודה שאני מכורה לכביסה ויש לי נכד שהוא החיים. שידעו כולם שאני לא מרגישה מבוגרת ובטח שלא זקנה. אין לי בעיה עם שערי האפור, נהפוך הוא אני אוהבת אותו וחושבת שאין שיק ממנו. הקמטים עדין לא שולטים בפני למרות שהעפעפיים קצת שמוטות כמו עוד כמה דברים שנשמטו עם השנים. סה"כ שמוטה במצב טוב.  

אוגוסט 2023