קשה להאמין אבל לפני שלושים שנה ילדתי את הבן הבכור שלי. הייתי בת שלושים וזה היה רגע מיוחל לאחר חמש שנים ארוכות. בסיום בית הספר לאחיות החלטנו שהגיע הזמן להרחיב את המשפחה מזוג עם חתולה מופרעת לזוג עם חתולה מופרעת וילד. אז החלטנו, לא ממש עבד. ניסינו וניסינו ובעזרת הרפואה המודרנית וקצת אלטרנטיבית זה קרה. ההריון היה רגיל. בחילות, בטן שגדלה, סלידה מכל מיני טעמים, צירים מוקדמים שחלפו אבל שום תכנון ללדת לפני הזמן. מה שאומר לפחות שבוע 40 ומעלה. מה לעשות שלעולל בבטן היו תכניות אחרות. בשבוע 38 הוא הכריז על שביתת רעב והפסיק לעלות במשקל. הרופאים שהיו מודאגים החליטו לבדוק את כושרו וניסו להשרות לידה. הצליח להם יותר ממה שהם תכננו. מאפס מוכנות, תוך שמונה שעות ילדתי. האמת הופתעתי היה לי כבר סידור עבודה ולעשות פנצ'ר זה ממש לא מקובל אבל העולל לחץ, תרתי משמע.... מאחר והיה חשש למצוקה עוברית הזעיקו רופא ילדים. הגיעו שניים, אחד לכל קילו. שר החוץ דרך אגב זוכר את הלידה במעומעם, היה שם הרבה לחץ. אני לעומת זאת, זוכרת כל שנייה, כשהייתי ערה. הצירים היו רצופים, צפופים וכואבים ביותר. הצוות בחדר לידה העתיר עלי כיד המלך תופינים כימיים עד שכמעט פספסתי את הלידה עקב שינה עמוקה. ישנתי לפחות ארבע שעות וממש ברגע האחרון התעוררתי ולחצתי. שר החוץ ברח החוצה והעולל הפצפון גח לאוויר העולם. אותו בדקו, אותי תפרו ויאללה לחדר ההמתנה לפני ההעברה למחלקה. מאז אנחנו בהמתנה. ככה זה הורים, גרים בחדר ההמתנה של חיי הילדים שלנו.
תמיד יש למה לחכות ולצפות. שיתחיל לינוק כבר- לא הצליח, עברנו מהר מאוד לבקבוק ואז הוא הראה לכולם איזה תאבון בריא יש לו. שישן לילה שלם- תוך חודשיים הוא ישן כמו גדול. שישב, שילך, שידבר. לילדים יש ספר עם רשימת משימות, אבני דרך התפתחותיים קוראים להם וכל תינוק נבדק, נמדד ונרשם. היינו הורים גאים וכל פיפס שהוא הוציא מהפה, כל תנועה, כל אבן דרך, הכל נכתב, צולם והונצח לעד. אנחנו זוכרים כל שיבוש לשון, כל תנועה כל איחור וכל הקדמה. ככה זה בילד הראשון עוד יש כוח וסבלנות. ההמתנה המשיכה גם כשהוא גדל. שיגמר הסיוט שנקרא בית ספר, שיתגייס, שישתחרר, שיחזור בשלום מדרום אמריקה, שיתחיל ללמוד, שיסיים ללמוד, שיכיר בת זוג, שיתחתן. שלושים שנה שאנחנו ממתינים ומתכננים והילד עושה מה שהוא רוצה. אף פעם לא לפי הספר הסטנדרטי. תמיד לפי הספר שלו.
אז מה היה לנו שם? תינוק מקומט ורזה שהפך לגבר גבוה, חתיך הורס ובעל שרירים. ילד שבקושי הצליח להתמודד עם כיתה א' שלא לדבר על ב ו-ג וכך הלאה שהפך לבחור שסיים יב עם בגרות מלאה, עשה שנת שירות, שירת בצבא וסיים לימודים אקדמיים. ילד שתמיד שיחק עם כדור עגול ועבר בשנים האחרונות לשחק פוטבול אמריקאי עם כדור אליפטי. מסתבר שזה הספורט שהכי מתאים לו בעולם: מהיר, עצבני וחותר למגע. נער ספורטיבי שכל יום אחר הצהריים הסענו לאימון או משחק, שהפך לגבר שעוסק ומתפרנס מספורט. ילד רגיש ואכפתי שגדל להיות גבר מיוחד, תומך, מבין ולעתים גם קצת קרציה.
הילד בן 30 ויש הרגשה שזה קרה ממש לא מזמן. היינו הורים צעירים וחסרי ניסיון ולמדנו תוך כדי תנועה. בדקנו מה עובד ומה לא, הבנו מה טוב ומה פחות. השתדלנו לעשות רק טוב וכנראה משהו בכל זאת הצליח לנו. חייבת להתגאות שלמרות הדרך המפותלת הוא עמד בכל המטלות שהוא שם לעצמו ובגדול. לא היה רגע דל בשלושים השנה האחרונות. זרענו זרע, נולד שתיל שצמח לעץ נהדר עם ענפים מורכבים ורחבים. החיים אף פעם לא לפי מה שמתכננים וזה נהדר כי לא משעמם ובנימה פולנית שרק ימשיך כך. מזל טוב.
ספטמבר 21