לא חשבתי שזה יהיה כל כך בודד שם בחוף הים של העיירה שכוחת האל הזו באירלנד. קר וחשוף וחודר עצמות. אני והגלים. אייך הגעתי לשם, למה דווקא לאירלנד בחורף חיי. עברו כבר מעל 18 חודשים מאז והייתי חייבת, פשוט חייבת לברוח מכולם ומעצמי. דמיינתי חופים יפים, רוגע, שחפים עפים ברקע והכרטיס היה זול. ניראה לי שהמחשבות שלי היו יותר לכיוון ספרד אבל הלב לקח אותי לאירלנד. אף אחד לא חיכה לי שם. אף אחד לא סחף אותי בריקוד טנגו סוער וגם לא באיזה מחול אירי ירוק. כלום רק בדידות נוראית.
ניסיתי לדרבן את עצמי להתערות בין התושבים המקומיים. הלכתי לרבע מכולת שנפתחת פעמיים בשבוע בין 10-12 והתעניינתי מה עושים כאן. ממה חיים, מה התחביבים, האם יש כאן איזה חוג ריקודים. המוכר במכולת, סורי מבוגר שהתגלגל לשם במקריות יותר מוזרה משלי סירב לשתף פעולה. הוא זיהה שאני לא משם ושאל שאלות מנחות. רקדנו ריקוד איטי והססני של הוא שואל אני חצי עונה הוא מהנהן אני מתחמקת ובסוף זה יצא. המילה נאמרה. ישראל, הא מה קרה ממה ברחת מהכיבוש? כמוני? האמת לא, אמרתי ברחתי מעצמי מהאבל, מהחברות מהעבודה. ממה אתה ברחת מבני עמך שהורגים את עצמם? ידעתי שממנו לא אקבל מידע. נפרדנו לא כידידים ויצאתי לרוח השורקת לעננים לדפיקות של הברזנטים הקרועים על העמודים. פתיתי שלג וקרח ירדו מהשמיים ואני הייתי חייבת לעשות משהו.
פסעתי ברחובות, מוסיקה התנגנה לי באוזניים מאיזה מקום ואני אחריה. הלכתי כמו זומבי והמוסיקה הובילה אותי. הגעתי לכנסיה ונכנסתי. אלוהים לא היה איתי אף פעם אז מה הבעיה, בטח חם שם. בפנים מצאתי הפתעה, קבוצה של זקנות סורגות ושומעות מוסיקה קצבית. ממש לא מה שחשבתי. לא ראיתי איזה כומר עם צלב גדול עליו. לא שמעתי את צלילי הענבלים כמו בירושלים. אף אחד לא ניגש להמיר את דתי, כלום, התעלמו מקיומי. נשמתי עמוק ונכנסתי לתוך המעגל. הי אי אם פרום ג'רוזלם. אם לא כאן אז איפה אפשר להתגאות במוצאי הלא נחשב. יס ג'רוזלם פרום דה הולי לנד יו נוו. הן הרימו את מבטן ואז ראיתי את אניה. היו לה עיניים כחולות מהממות והיא חייכה. רציתי להיכנס לה לתוך העיניים ולהיעלם. אחת אחרי השנייה הזקנות שאלו שאלות ואני רק רציתי את הכחול שלה. הן דיברו, אני הנהנתי והייתי שבויה לגמרי. לא מובן. היא לא דיברה לא שאלה רק חייכה ואני רציתי שהיא תשאל. שאלתי אותה כל מיני שאלות והיא לא ענתה. קמה להכין לעצמה תה, צעדתי אחריה כמו כלבלב, עזרתי הושטתי יד, כלום, היא התעלמה. לא עצרתי, המשכתי לחזר, ללכת אחריה, רציתי לקבל ממנה מבט או יחס ממש כמו ילדה קטנה. היא דיברה עם הנשים ועזרה להן עם דוגמאות קשות. לקחתי מסרגות שהיו מונחות על הרצפה וניסיתי לעקוב אחר ההוראות שלה. ניסיתי לדלות מזיכרוני אייך סורגים והתקשתי. האנגלית שלהם בלתי מובנית של האירים האלו, ממש שובר אוזניים. הראיתי לה שאני מנסה והיא חייכה והניחה יד על הראש של אחת הזקנות. גם אני רוצה, שימי יד גם עלי כואב לי את לא רואה? הזקנות דיברו במילים שלא הבנתי ואני רדפתי אחרי העיניים. רדפתי אחרי ההבטחה שראיתי בעיניים, בידיים, במסרגות, בצמר.
אני רוצה סוודר חם שיעטוף אותי, אני רוצה לסרוג את עצמי לדעת, לסרוג עד שידי ידממו, לסרוג זה מה שאני צריכה לעשות, לסרוג עם אניה, לשכוח הכל, לשכוח את הבית, פשוט לא להיות. היא לא שיתפה פעולה, הסתובבה במעגלים, המוסיקה הלמה לי במוח, התופים, הקצב, לא הבנתי את הקשר בין הקצב המטורף של התופים והזקנות האיריות הסורגות. רציתי לצעוק להן שיפסיקו עם המוסיקה הזו שיקשיבו לי שידעו שיש כאן מישהי סובלת אבל שתקתי. שתקתי וסרגתי שתקתי ובכיתי שתקתי וברחה לי עין.
נאבקתי במסרגות וניסיתי להיות גיבורה ואז הרגשתי את זה, את המבט שלה עלי, את העיניים הכחולות שלה מסתכלות עלי. תבכי הן אמרו מותר כאן הכל. לא הייתי צריכה יותר מזה. בלי לדבר הדמעות ירדו וירדו וירדו והעיניים נרטבו. חשבתי שהדמעות נגמרו לי ומסתבר שמדובר בנהר בלתי נדלה. מה בסך הכל הייתי צריכה, מבט, מילה, חיבוק. הזקנות הפסיקו לסרוג והסתכלו עלי. אניה כבר הייתה במקום אחר. עזרה לזקנה עם המקל ללכת לשירותים. אחת אחרת הביאה לי תה. די מגעיל למען האמת אבל זה מה שהן שותות. כמה הייתי רוצה איזה יין טוב ככה ללגום וללגום בלי הפסקה ולשכוח. לשכוח בלי חרטה. להאשים את האלכוהול להאשים את הקור את הבדידות להאשים בלי לדעת את מי אולי את אלוהים. דווקא כאן בכנסיה אני חושבת עליו.
בימים האחרונים דיברנו בלי הפסקה. הוא אמר שעמדנו בהסכם שלנו שהוא ימות קודם. אני לא ממש הסכמתי להסכם החד צדדי הזה שלו. לא רציתי להישאר לבד אבל גם הוא לא. את תסתדרי הוא אמר, אני אהיה אבוד בלעדיך. לך יש חברות לי יש רק אותך. עדיף שאני אמות קודם. את רואה מישהו שמע אותי, כן אבל למה עכשיו? למה כשיש עוד כל כך הרבה שנים לחיות ואני אצטרך להסתדר בלעדיך. מי יכין לי קפה בבוקר? מי ישמח כשאני חוזרת הביתה? מי יצחיק אותי, מי? לא נשאר אף אחד ואני בוכה ובוכה והזקנות כבר יוצאות אחת אחת לדרכה. נשארנו רק אני והעיניים הכחולות והיא אמרה לי בואי.
דצמבר 2024