לא חשבתי וגם לא ציפיתי שאכתוב עוד קטע על הקורונה. מסתבר שציפיות לחוד ועובדות לחוד. אני עברתי את המחלה בקלות יחסית ואפילו שוחררתי לחופשי. שר החוץ לעומת זאת עובר את המחלה ביסודיות. בדיוק כפי שמציינים מקורות יודעי דבר, ככל שהזמן עובר ולקראת החצי השני של ימי המחלה יש סיכוי להתדרדרות. הוא התדרדר. מלשכב על הספה בבית להשתעל ולהיאנח הוא עבר ברוב הדר ואמבולנס לאשפוז. לאחר 4 ימי דקירות, תרופות דרך העור, הפה והוריד...., לחץ ומראות קשים שר החוץ שוחרר וחזר לשכב על הספה להשתעל ולהיאנח. ההחלמה מהדבר הזה לא פשוטה.
כל התהליך הזה של המחלה, הבידוד והאשפוז גרם לי למחשבות ולהירהורים על הבדידות שבמחלה. רבות נכתב ועוד ייכתב על השפעת הבדידות על הנפש ועל ההתמודדות עם מחלות בכלל והקורונה בפרט. מנקודת המבט האישית שלי הבדידות הכפויה של הסגר התחילה בטוב. מה רע קצת להתנתק? זה לא שהסתובבנו יותר מידי בזמן האחרון. ממרץ לא הייתי באף סופר ואף לא בחנות נעליים. חשבון הבנק מודה לי. הבעיה שזה ממשיך וקשה לדעת מתי זה יסתיים.
הקורנה, המחלה החדשה, המפחידה והבילתי מובנית משפיעה בהרבה אופנים. הכול השתנה. נכנסים לסגר אמיתי בלי הנחות (רק עם אנחות...) מבודדים לחלוטין מהסביבה. למזלנו חלינו בשניים. הבדידות קלה יותר בזוג. קיבלנו תמיכה אינסופית. עשרות טלפונים ביום. אוכל שזרם בשפע. הצעות לעזרה שלא נגמרות עד היום. כל הזמן עניתי להצעות שלא חסר לנו כלום ושאין צורך בקניות. שר החוץ הכין את הבית למתקפה אטומית. גם אם נישאר עוד חצי שנה בבית, אוכל לא יחסר.
כולם דואגים ואף חרדים אך הכול מרחוק. אתה פוחד להדביק והם פוחדים להידבק. הרחוק הזה לא פשוט. גם כשרוצים עצה רפואית זה מרחוק. יש ברפואה מרחוק הרבה דברים חיוביים. חיסכון בזמן, אין צורך ללכת למרפאה, אבל יש לזה גם צד אחר. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל לפעמים רוצים את המגע האנושי. מזל שיש חברים מהתחום שתומכים.
אני נזכרת עכשיו אייך בחנו את משפחות המטופלים המאושפזים וידענו להגיד מי מקבל תמיכה ומי פחות. התרעמנו על הכמויות של האנשים שלא נותנים לטפל באדם החולה, ש"מפריעים" לנו המטפלים. התבדחנו על כמויות האוכל הבלתי נגמרות שמגיעות למחלקות בית החולים. קשה להסביר לצוותי האקרדיטציה מדוע המקרר של המטופלים מלא כל כך. התרגלנו משחר נעורינו ואף היינו חלק מהתמיכה האינסופית והדביקה באדם החולה. גם אם הוא רק חולה בשפעת וגם אם הוא חס וחלילה מאושפז. כולם מגיעים, תומכים, עוזרים. אם השכן לחדר לבד מיד מאמצים אותו. מציעים אוכל, קוראים לצוות אם צריך. כולם חברים של כולם באשפוז. לפעמים צריך להדוף את המבקרים. החולה צריך קצת שקט.
הכל השתנה בימי הקורונה. האשפוז אחר לחלוטין. החולה מבודד הרמטית. אין מבקרים, רק מעבר לזכוכית, עם רמקול. החולים סגורים בתוך המחלקה והצוות משגיח מבחוץ. המטפלים נכנסים עטופים מכף רגל ועד ראש וקשה להבין מי מטפל בך. אחות? רופא? הצוות של פנימית ג' בבי"ח מאיר, מעולה. הם מקצועיים, בעלי ידע ואכפתיות אמיתית אבל אתה לבד. יש צעקות, יש מראות לא פשוטים שמעצימים את החרדה. יום הוא לא יום ולילה הוא לא לילה. הרצון לשוב הביתה גובר על הכול. לברוח. השחרור מבית החולים אינו שחרור אמיתי כי הסגר נמשך. סופרים ימים.
לשמחתנו, שר החוץ בדרך להחלמה והוא אינו מייצג את החולים הכי קשים במחלה. עברנו תקופה לא פשוטה שתימשך ככל הנראה עוד קצת ואז נמשיך בחיינו. המחיר שהמחלה הזו גובה אינו פשוט. זו אינה שפעת. למחלה יש הרבה תופעות לוואי מעבר לחולי עצמו שגורם למצב גופני לא קל. הסַגֶרֶת או אולי הבַדֶדֶת, הצעה לחידוש על פי משקל המחלות: אַדֶמֶת, עַגֶבֶת, חַזֶרֶת, כַלֶבֶת, גורמת להרבה תופעות שלא הכרנו קודם. גופניות ונפשיות. זוהי מחלה בודדה על כל המשתמע מכך.
אוקטובר 2020