קובה סלק, ואני ממש לא עיראקית. הכי אני אוהבת את הקובות המטוגנות. לפני הרבה שנים אבל ממש הרבה שנים שלושים בערך, אכלתי קובה כזאת עם רימונים בפנים. חברה ממוצא תורכי שגרה בשכונת שער העליה בחיפה הזמינה כמה חברים לאירוע שאת פרטיו אני לא זוכרת אבל את טעם הקובה והרימונים אני לא יכולה לשכוח.
אז למה קובה סלק כי הילדים שעכשיו סגורים איתי בבית החליטו שזה מה שהם רוצים להכין. אוספים את המצרכים שאגרנו למלחמה שכוללים סלק. ירק שגרם לי להרבה תקריות מפחידות כשנחת באסלה....כולל דפיקות לב מהירות שמא מדובר בהפלה בזמן ההריון של הילדים שהחליטו לבשל. מסתבר שגם לירקות יש השפעה כזו על הלב. סולת שאני מכירה מעוגיות מתוקות שאני לא ממש אוהבת ומזכיר לי את הרמדאן שהיום אפשר רק להתגעגע אליו. בשר טחון, פטרוזיליה, מים, תבלינים וסבתא עיראקית שזה לא קיים אצלנו. יש כל מיני מרשמים שכשקוראים אותם הם נראים ממש פשוטים להכנה אבל כשמתחילים להכין מבינים שחסרה כאן הבנה בסיסית והיסטוריה גנטית. כשהכנתי בפעם הראשונה גפילטע פיש מתוך מתכון באינטרנט עלו בי הזיכרונות מימי שישי. אצלנו בבית אכלו בימי שישי באופן קבוע את אותו האוכל. אמא שלי שהייתה תימניה בישלה אוכל פולני למהדרין. גפילטע וצימעס וכמובן לוקשן מיט יוכ שזה מרק עוף מכובס עם אטריות. הידיים שלי זכרו כל תנועה שאמא שלי עשתה במשך השנים כשהכינה את הגפילטע ולכן לא הייתה שום בעיה להכין את הגפילטע שלי מתוך המתכון שסבתא אחרת רשמה. הטעם קיים בתאי הזיכרון האכילתי שלי. כנ"ל הסידור של הקציצות עם הגזר עליהן, בול כמו שאמא שלי הכינה. מה לעשות שקובה סלק לא הכינו אצלנו. אבל הילדים התעקשו שהם יכינו אז מי אני שאפריע להם.
אחרי שלוש שעות אפשר לסכם את התהליך כך: מטבח אדום למהדרין, סיר עם קציצות מוזרות ברוטב אדום מתוק (חשבתי שרק אצל הפולנים מוסיפים לכל דבר סוכר), כלים רבים בשלבים שונים של טינופת באזורים שונים של המטבח. ילד אחד שעסוק בשיחת טלפון סופר חשובה עם החברים.ילדה אחת שמנסה לעשות קובות לפי ההוראות: "נוטלים פיסות מן הבצק.. משטחים על כף היד וכו.." מה שלא ממש מצליח כי הבצק נדבק והקציצה לא ממש נסגרת. בקיצור אזור אסון כמעט כמו הכניסה למיון בימי קורונה. כל אחד שיכול בורח ורק מי שאין לו ברירה מטפל...מזל שאין יותר סולת בבית וגם לא סלק. עכשיו צריך לחשוב אייך מחסלים 8 קילו פסטה וטונה של סרדינים.
ימי קורונה, 2020