בליל הסדר שהיה הכי מוזר ever ,השווינו גפילטע פיש. כל אחד השוויץ ושיבח את הקציצה שלו. יש בינינו שלא ממש מבינים מה הסיפור או כפי שיעל אמרה "אף פעם לא הבנתי מה ההתלהבות מהקציצה האפורה הזו". המהדרין יגידו שאם היא תטעם את הקציצה שלהם היא תבין, האחרים פשוט מצקצקים בלשונם ומנידים בראשם בצער. זר לא יבין. כבר הזכרתי את הגפילטע בזיכרון קודם אבל לאחר הסדר האחרון הבנתי שיש צורך בקטע שיוקדש רק לקציצת הדג הגלותית הזו. יום שישי לא היה יום שישי, ערב חג לא היה חג ללא הקציצה. בפסח אכלנו אותה על מצה ולא היה דבר טעים ממנה חמה או קרה. השנה עקב הקורונה נגמרו הקרפיונים מוקדם מהצפוי, יחד עם נייר הטואלט והביצים. לא שהתקשורת הודיעה על כך, התעלמות מוחלטת מהמצרך הכול כך חשוב לעדת האשכנזים במדינה הזו. למזלנו בעזרת קשרים משפחתיים הצלחנו לקבל מעט מהזהב הזה , תודה החג לא היה אותו דבר ללא הקציצה הזו. אצלנו בבית עוד משחר נעורינו ידענו שיש יום בשבוע שה אמבטיה יוצאת משימוש. היום שבו הדגים שטים בה. בבתים של פעם היה חדר אחד שיוחד לאחת ההנאות הכי גדולות שלנו. בחדר הזה היה כיור, אמבטיה ואסלה. זהו. לא חימום תת ריצפתי, לא מתלה מחמם מגבות, שלא לדבר על ה מגבות שעשו הכול חוץ מלפנק, הן בעיקר שרטו תלוי כמה זמן הן היו רחוקות מהכביסה , גם לא היו נרות מפיצי ריח אבל היו גם היו דגים באמבטיה. בד"כ זה היה ביום רביעי. היינו הולכים לצרכנייה עם אימא, שם היינו מתלווים לאיש ההוא שהיה אחראי על הדגים. הוא היה לוקח מקל ארוך כזה עם רשת בקצה והיה דג את הדגים הנבחרים. בד"כ זה לא היה בתפיסה הראשונה. עיניים מבינות היו בוחנות את הדג, גודלו ומשקלו מנידות "לא" קטן בראש והדג היה עף חזרה לבריכה. לאחר שנבחרו שני ה דגים הכי שווים הם אוחסנו בנייר עיתון ובצעד נמרץ לפני שהם ימותו מחוסר אויר הלכנו הביתה ומיד לאמבטיה . למה? אין לי מושג. הדגים היו שוחים באמבטיה עד למחרת כאשר בשלב הזה אבא שלי היה מכין את כלי ה קטל. מין פטיש שעם הקצה שלו הוא היה נותן מכה לראש הדג וברוך דג אמת. אז הגיעה השעה הכי מעניינת. עמדנו על כיסא והסתכלנו אייך היא חותכת, מנקה, נותנת לנו את שקיות האוויר של הדגים לפוצץ ברעש בחוץ ולהכין את הכול לשלב המכריע. על השיש מלבד הדגים המבותרים: ראש, פרוסות גוף וזנב היו מעמידים מטחנת בשר, חלה יבשה שהרטיבו אותה (בפסח אלו היו מצות!), בצל, גזר, עלי דפנה , סוכר, מלח ופלפל. מעט מאוד מרכיבים מה שמסביר את ההצלחה בגלות. לאחר טחינת חלק מהדג יחד עם החלה והבצל הגיע השלב של הרכבת הקציצה והטבעתה ברוטב עם הגזר, ועלי הדפנה. היו קציצות שהוכנסו לחלקי דג כמו ראש והיו קציצות ששטו לבד. הריח הנפלא של דגים מתבשלים התפשט בכל הבית וכבר בחמישי בערב התחלנו לנשנש מהקציצות. את הראש שמרו תמיד לשישי בערב לאבא הקציצות והזנב לשאר המשפחה . סוגיית הסוכר בגפילטע חשובה ביותר. אצל הפולנים הכבדים הקציצה הייתה מתוקה עד בחילה אצלנו היא לא הייתה מתוקה אבל גם לא מלוחה או חריפה, סתם קציצה חסרת טעם אבל ככה אהבנו אותה (הייתה ברירה?). אם חס וכרפס סבתא שלי הייתה מתבלת את הכבודה והיה יותר מידי סוכר כיאה למוצאה, לאימא שלי היה מה להגיד ב"מתיקות" רבה כל הסופ"ש. היום כשכל אחד שרוצה להיזכר בימי ילדותו הגפילטעים ומנסה להרכיב את הקציצה האפורה נשמעת לא פעם האמירה "זה לא יצא כמו של אימא שלי". הסידור בכלי המיוחד שירשנו, קציצה קציצה עם גזר על ראשה, כלי לרוטב הרועד, חריין אדום חריף ליד, הכול אותו דבר אבל כנראה שהשחייה של הדגים באמבטיה עשתה משהו לטעם. משהו שחסר לנו ואנחנו מתרפקים על האין שלא יחזור.
חול המועד פסח 2020.