סופסוף זכינו במדליות זהב באולימפיאדה. שתי זהב, אחת ארד ועוד אחת ארד קבוצתית. האולימפיאדה הכי מניבה עד היום. אנחנו ממש מעצמה של זכיות. אין ספק שעשינו כברת דרך. פעם המדליה הייתה של כבוד על ההשתתפות בלבד. מי חלם על מדליה אמיתית. אני בטח לא. יכולות ההתעמלות שלי מתחילות ומסתיימות בצפייה בטלביזיה. לא שלא ניסיתי. שנים של ניסיונות ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שידעתי תמיד. אני וספורט לא הולכים יחד, להיפך.
כמו שאומרים הכל מתחיל מהבית. הורי לא היו ספורטאים. למען האמת רוב ההורים שהכרתי לא היו ספורטאים. אף אחד מהאבות לא רץ או התאמן בחדר כושר. כולם עבדו קשה והרבה מהם בעבודה פיזית מעייפת. המקסימום ספורט שהם עשו היה להגיע הביתה, לעבור לגופיה לבנה ומכנסי התעמלות קצרצרים (שלא הסתירו כלום) ואז לשבת מול המאוורר ולהיאנח. האמהות בכלל לא ידעו מה זה ספורט וגם הן עבדו קשה והיו עסוקות בלשמור על דברים אחרים ולא על הכושר. מאחר ולא היו לי יותר מידי דמויות לחיקוי סביר להניח שאולי תהיה השפעה סביבתית. פה דווקא היה על מה להסתכל. טבעון ידועה כמעצמת ספורט בעיקר בכדור מים. אז הסתכלתי והיה על מה. מורי ההתעמלות שלנו בבית הספר היו רציניים ביותר. למדנו את כל ענפי הספורט. משחקי כדור למיניהם, ריצות וקפיצות, הכל. היה לנו אולם התעמלות שעמד בסטנדרטים בינלאומיים, כך לפחות אני זוכרת. היה שם חמור עם מקפצה לפניו, טבעות שהשתלשלו מהתקרה, סולמות שוודיים בצידי הקירות, קורה אמיתית, ארגז קפיצה, מקבילים, מלא מזרונים ובטח עוד כמה מכשירי עינויים שאני לא זוכרת. על הקורה עליתי פעם אחת וזה הספיק לי. גבוה מידי. על החמור לא משנה כמה ניסיתי, בחיים לא הצלחתי לקפוץ. הייתי מתחילה בריצה מגיעה למקפצה ונעצרת. מפחיד מידי. מבחינתי לרדת מהשטיח זו פעולה הרואית אז לקפוץ זו משימה בלתי אפשרית. אני התמקדתי בשיעורי התעמלות שלא עירבו פעילות אירובית קשה כמו יציבות גוף וכדורעף – רוב השיעור עמדנו או חיפשנו את הכדור...
גם כשבגרתי וכולם סביבי התחילו עם שיגרת אימונים מסוג כלשהו אני התמדתי בהתעלמות מההתעמלות. כנראה שבדיוק בגלל זה התחתנתי עם ההפך הגמור. שר החוץ פעלתן עם קוצים בישבן. מהיום שהכרנו הוא עובר כל כמה שנים סוג ספורט. למה עובר ולא מתמיד? כי הוא אובססיבי ומעמיק ובודק טוב טוב את גבולות גופו שלא ממש עומד במעמסה. כששיחק סקווש הוא הרס את הברכיים. באופניים הוא קרע את גיד האכילס. עבר לשחייה ודפק לעצמו את חוליות הצוואר. בקיצור תגידו ספורט ואגיד לכם מה קרה. הילדים לקחו את הצד שלו והם אוהבי ספורט ידועים. הגדול הגדיל לעשות והמתמקצע בתחום הפוטבול האמריקאי, השני עבר מאופניים לגלישה ועכשיו בעיקר מטפס. הבת בנתיים מתמקדת בפילאטיס מכשירים ומדוושת על אופניים בעיר. ואני מה? אנא אשא את הבושה? לא אוהבת אבל אין ברירה. מכריחה את עצמי ללכת למכון כושר ומידי פעם לגמוא 5 ק"מ על ההליכון בבית. מקטרת ומעדיפה להימרח מול הטלביזיה ולעודד. הרבה יותר מתאים לי לתת עצות ולצעוק יאללה הפועל.
למרות או בגלל הבית והסביבה כולם מתעמלים בדרך זו או אחרת. רצים, מתאמנים, מדוושים ובעיקר עונדים שעונים פלצניים שמודדים כל דבר אפשרי. חלק עושים זאת מתוך אהבה והנאה, אחרים מתוך מלחמה בשדים פחממתיים וטעימים שאורבים בכל מקום ויש גם כמה ש"מתאמנים" בשביל הפוזה. הספורט הפך לטרנד עולמי. הזכייה במדליות העלתה לכותרות ויכוחים אידאולוגיים במי לתמוך, כמה ולמה. כולם נעשו מומחים בקשר בין המוצא, התמיכה הכספית בספורטאי והזכייה במדליות. חייבת להגיד שעל פניו יש לי קשר כמעט בילתי ניראה לחלק מהדרישות למדליה. אבא שלי "בילה" כמה שנים ברוסיה, אמא שלי במקור מתימן ואני אוהבת נצנצים אבל גם אם היו משקיעים בי מיליונים לא הייתי מצליחה לעבור אפילו בוחן בר אור.
אוגוסט 2021