אני מודה שהתמכרתי, לאט לאט ומבלי משים מצאתי את עצמי צופה באופן תדיר בשידורי האולימפיאדה. אני עדין בשוק, אני שלא סובלת ספורט מוצאת את עצמי צופה ומשתתפת באופן פעיל תרתי משמע בתחרויות. אני מעודדת, מגלה בקיאות ומכירה שמות של ספורטאים, מתרגשת בניצחונות ובהישגי המדליות, רצה עם הרצים וקופצת עם הקופצים. בהתחלה כמובן זה בכלל לא עניין אותי. לא ההכנות, לא הסיפורים לא ההגעה לתוצאות מינימום, כלום. הכל עבר לי ככה ליד האוזן. שמעתי פה ושם שמות של משתתפים ופיסות מידע אבל התעלמתי באלגנטיות בנוסח מה זה השטויות האלה.
אבל אז זה התחיל ואני ככה באדישות מה הצטרפתי לשאר בני הבית וצפיתי בטקס הפתיחה. גם בשלב הזה עדין לא התלהבתי. היה משעמם. אז נכון שזה לא היה בסטנדרט של הליכה משמימה באצטדיון אבל החלופה של שיט בנהר הסיין הייתה לא פחות משעממת. בימים שאחרי החלה עליה אקספוננציאלית של עקומת ההסתכלות. פתאום מצאתי את עצמי מרותקת למסך וצופה בכל מיני ערוצים המשדרים את האולימפיאדה. אז נכון שיש לי תירוץ טוב כי הייתי מצוננת השבוע ובסיום יום העבודה לא היה לי כוח לכלום מלבד לצפות בטלוויזיה אבל פתאום שמתי לב שאני משוחחת עם שר החוץ, כן ממש שיחה. ככה פתאום נולדו להם נושאי שיחה חדשים ומסתבר שיש לנו ענין משותף. דיברנו על האצנית ההולנדית שניצחה את מירוץ השליחים ב 400 משוכות ועל השבדי אמריקאי שניצח בקפיצה במוט שלא לדבר על המתעמלות המדהימות ובעיקר על סימון ביילס. אז נכון שאת שר החוץ יותר מעניינות שחקניות הכדורעף חופים שבהן הוא צופה באדיקות, שלא לדבר על הקופצת לגובה הבלונדית מאוקריאנה שאגב באמת ניראית כמו מלכת יופי.
למרות ההתמכרות יש גם יוצאי דופן שלא תתפסו אותי צופה בהם בעיקר משחקים קבוצתיים כמו כדורגל או כדורסל שלא לדבר על הוקי שדה או בדמינטון. ענף אחד שזו בעצם הפעם הראשונה שגיליתי אותו לדעתי כמו כל העם היושב בציון הוא מרוץ אופניים באולם או בשמו הרשמי ולודרום. למרות צפיה ממושכת והקשבה לשדר ולפרשן שהיו די מצחיקים עדין לא הבנתי מה הולך שם. מה החוקים מה התוצאה ולמה הם משחקים חתול ועכבר בהתחלה. למה במרוץ הקבוצתי שלושה מוחזקים ע"י אנשים ואחד עם מכשיר. עד כדי כך זה הטריד אותי שגיגלתי על הענף הסמי מעניין הזה ועדין רב הנסתר על הגלוי.
בעקבות שעות הצפיה הרבות לא יכולתי שלא לשים לב לכמה תובנות אופנתיות באולימפיאדה הנוכחית. הבגדים מרהיבים והצבעוניות מהממת. הכתום של הולנד, הפסים של ארה"ב והצהוב של אוסטרליה עם שילובים שונים לכל ענף ולכל מתחרה. ניו זילנד קצת משעממת עם השחור לבן שלה וישראל מעוררת גאוה עם הכחול לבן אבל בינינו ללא מעוף גדול מידי. נכון שמאוד ענין אותי מי מנצח בכל ריצה וריצה אבל נעלי הריצה עיניינו אותי יותר. הצבע הכתום שלט ובפעם הראשונה שמתי לב לכך שיש ניגודיות בין צבע הנעל לצבע המדרך התחתון שלה. היו אצניות שממש התקשטו ב"נוצות" כמו אותה אצנית שאיפור העיניים שלה היה יוצא דופן בניצנוצו. עוד הצהרה אופנתית היא הצמות. כולם שם עם צמות מכל מיני סוגים. האצן האמריקאי נואה ליילס קישט את צמותיו בחרוזים לבנים אבל זה לא עזר לו בגמר ל 200 מ' אותו הוא סיים בכסא גלגלים עקב תשישות וקורונה. אפילו החותרות מניו זילנד שניצחו התהדרו בתסרוקת צמתית זהה שכנראה רק אני שמתי לב אליה בחגיגות הניצחון.
נראה לי שההתמכרות החדשה שלי מראה סימני גמילה וכל מה שנותר זה להתרפק על הזיכרונות ועל הרגעים המרגשים. לא אשכח אייך דגל ישראל לא התנופף בטקס של תום ראובני שזכה בזהב (בכוונה או במקרה??) והכי ריגשה אבישג שמררה בבכי כשהודחה וסיפרה על התיכנונים שלה להקדיש את המדליה לחטופים.
אוגוסט 2024