נפרדנו כך הייתה דממה. טלי כלבת הג'ק ראסל המושלמת שלנו עברה לעולם שכולו טוב עם חדי קרן ולאקי ומיצי שלנו שבטח שמחו לפגוש אותה. היה לא פשוט להיפרד ממנה. דמעות, הבנה שזהו, פרידה עם כולם והרגע הסופי שמודיעים לנו שנגמר והיא כבר לא איתנו. נשיקות אחרונות וריק גדול. עברו עשרים שנה מאז שמצאנו אותה. נסענו לטיול עם חברים ביער טל שחר. היה יום חורפי נהדר עם מיליון רקפות מדהימות שפרחו וצבעו את היער במרבדים של וורוד ולבן. שם בין הרקפות הילדים מצאו אותה, קטנה שובבה בצבע לבן וחום. במשך כל היום חיפשנו את המשפחה שלה עד שהסתבר לנו שכבר שבועיים היא ביער, גורה בת ארבעה חודשים אבודה ללא בעלים. מהרגע הראשון שהרמנו אותה על הידיים הקטנה הזו שבתה את ליבנו ומאז אנחנו מכורים לה ואוהבים אותה עד אין קץ.
לגדל גורה שובבה כמוה לא היה פשוט. היא אכלה כל דבר שהיא מצאה עם אהבה מיוחדת לזוג אחד מכל נעל, תיקים, גדרות וזבל. היא התנהגה ממש כמו ניצולת שואה וטרפה את האוכל מיד כשהוא הגיע לצלחת. בכל זאת הלבד ביער כנראה השפיע עליה. היא אהבה לברוח מהחצר בדרך כלל לבית הספר כדי לקבל ליטופים מהילדים. היינו עסוקים חצי מהזמן בחיפושים אחריה ובחצי השני במיגון החצר. לוכד הכלבים תפס אותה פעמיים ובפעם השנייה שר החוץ שהלך לשחרר אותה קיבל אזהרה שבפעם הבאה הם לא יחזירו לנו אותה. האזהרה פעלה כי מאז גם טנק לא יכול להיכנס או לצאת מהחצר שלנו. היו לה שמונה נשמות והיא ניצלה את כולן. באחת הפעמים שהיא כן הצליחה לצאת מהחצר כי השער לא נסגר כראוי היא כמעט מתה. כלב, שלמרות שהיה עם בעליו חסרי האחריות, התנפל עליה ונגס בה בכל פה. הנסיעה לווטרינר כשהיא מדממת לי בידיים זכורה לי עד היום כסיוט. פעם אחרת ממש לפני התחלת מסיבת הבר בת מצווה של התאומים היא הצליחה לברוח מהחצר של החברים ישר מתחת לגלגלים של מכונית נוסעת. פעמיים נוספות היא אכלה איזה גלעין שנתקע לה במעיים וכל פעם היה צורך בניתוח ואשפוז אבל די מהר היא חזרה למרץ הרגיל שלה.
היא הייתה הכלבה הכי חכמה בעולם והבינה כל מה שאמרנו לה אבל בחרה לעשות רק את מה שהתאים לה. היא רדפה במהירות שיא אחרי חתולים שנכנסו בטעות לחצר שלנו אבל אהבה את החתולה שלנו. היא הצליחה לטפס על העץ בחצר כדי לקפוץ ממנו לחצר של השכנים כי החופש קרא לה. היא אהבה שמחזיקים אותה על הידיים ודרשה את זה בנביחות רמות בעיקר כשהאורחים היו בדרך החוצה, גם היא רוצה להיפרד מהם בגובה העיניים. היא הייתה גרגרנית עד יומה האחרון ולדעתי זה מה שגרם לה להאריך כל כך הרבה שנים. כשלאקי הכלב הראשון שלנו נפטר היא נכנסה לדיכאון ורק כאשר הבאנו הביתה את ג'ק היא חזרה לשמחת החיים הרגילה שלה. בכל פעם שהילדים הגיעו הביתה היא הייתה נכנסת לאטרף של נשיקות וליקוקים. היא אהבה להתכרבל איתנו במיטה ובכלל להיות צמודה אלינו בכל דקה שאפשר.
יש לכולנו זיכרונות נפלאים איתה וממנה. היא הייתה ילדה נוספת בבית שלא גדלה אבל הזדקנה לאיטה. גילה המופלג רמז שמתי שהוא זה יקרה. התכוננו אבל קיווינו שזה יקרה במהירות וללא סבל. בישלנו לה אוכל מיוחד והאכלנו אותה. הטיולים בערב שהיו משוש חייה הפכו להיות קצת ברגל והרבה על הידיים. היא התעייפה מהר מאוד אבל נהנתה מכל רגע. ההחלטה היתה לא קלה, הילדים הגיעו להיפרד, היו הרבה חיבוקים, דמעות ואהבה. לא פשוט להיפרד. קשה לסכם עשרים שנה במילים, תמיד נזכור את החמידות האינסופית שלה, את הישיבה המצחיקה שלה על הצד, את הרגלים הקצרות והעקומות שלה ואת הדרך שבה היא דיברה איתנו בנביחות, גירגורים והנעת הגוף לכיוון הרצוי. עצוב לנו כל כך, טלי שלנו, אהובה, יש לנו חור בלב בצורה שלך.
ינואר 2023