עלעלתי לי בפייס ונפל עלי האירוע הבלתי צפוי. למשמע עצירת הנשימה שלי וקריאת האוי וויי שאל שר החוץ מה קרה. נו לכי תסבירי לו שעמרם מת. הוא לא חבר בקבוצה הזו 'כלב פגום' ולא מכיר את הסיפור של עמרם ומשפחתו. אז סיפרתי לו ועכשיו הוא כבר חבר מין המניין בקבוצה. סיפרתי לו שאחת הסיבות שאני עוקבת אחרי הקבוצה הזו היא האמא שמפרסמת סיפורים על עקיבא והשנדלירים ועל מזל הגרושה. עקיבא השופט ומזל המענטזת. מידי פעם גם פיני החתול מרים את הראש אבל הוא סנוב. שומר על דיסטנס. אני מתענגת על הסיפורים והסירטונים והדבקתי עוד כמה במעקב הקבוע אחרי השניים וכמובן אחרי שאר החברים בקבוצה שהתוודעתי אליהם במשך הזמן. אמא של עקיבא מעלה פוסטים קבועים ומספרת את הסיפור של בני משפחתה האהובים. עקיבא מככב. סיפור הצלתו, הרגל הפגועה שלו וכמובן מצב השנדלירים (שערות אוזניו הארוכות במיוחד). הם נשרו בסופו של דבר אבל אני התמכרתי. מזל היא גם אוד מוצל ששוקלת כלום ושום דבר. כלבה פיצפונת עם לשון מידלדלת ויופי שלא מהעולם הזה.
לעקיבא ומזל הצטרף אח חדש – עמרם. הוא נמסר כלאחר יד לאחר עשר שנים ולמזלו ליאת הייתה שם כדי לאמץ אותו. כמו כולם עקבתי אחרי ההתאקלמות שלו. היה לא פשוט לאור עברו ומצבו אבל לאט לאט הוא הפך להיות חלק מהחבורה. חלק מהקבוצה הביתית שלו וחלק מהקבוצה הגדולה שלנו שחיכתה בשקיקה לשמוע על מעללי המשפחה. הפוסט על מותו של עמרם תפס אותי בהפתעה. זה קרה מוקדם מידי. עמרם הצליח ליהנות מחייו הנפלאים החדשים אבל לא מספיק. התעצבתי. הרשת החברתית ובעיקר החברות בקבוצות השונות יוצרת הרגשה שהעולם קטן. שמכירים אנשים גם אם בחיים לא החלפת איתם ולו מילה אחת. למרות שלא פגשתי את עמרם מעולם אני יודעת שאם אפגוש את ליאת האמא שלו אני אחבק אותה. אני מבינה כמה עצוב לה. גם לי יש פגומים. אחד פגום שלא באשמתו. ג'ק הוא שורד. אימצנו אותו בגיל שבע ממשפחה שלא התייחסה אליו יפה בלשון המעטה. כלב חרדתי, בכיין, משתין כל פעם שעוזבים אותו גם אם זה לחמש דקות. בקיצור דורש תשומת לב ומאותגר. טלי לעומת זאת מושלמת בפגימותה. אותה מצאנו ביער כגורה בת 4 חודשים, היום היא כבר בת 19 שנים. אם היא הייתה בנאדם היא הייתה איינשטיין. חכמה ברמות ובעלת אופי. גם היום בגילה המופלג כשהיא כמעט ולא רואה ובטח לא ממש שומעת היא יודעת בדיוק מה היא רוצה. טסה במדרגות כשמדובר בנקניק ומתניידת בקושי במצבים אחרים. לא שומעת שמתקרבים אליה אבל שומעת כאשר המקרר נפתח. גרגרנית עד אימה ובמקרים מסוימים מסתכלת על צלחת האוכל ולא מבינה מה זה. ממש פסיכוגריאטרית. מרגיש לנו שהיא כבר על אדי הדלק האחרונים אבל עדיף לא לחשוב, אין כמו להדחיק.
הקבוצה הזו מספקת לי ולעוד הרבה אוהבי כלבים מרחב שבו מותר לכתוב הכל ולהודות בפגימות האנושית שלנו שמכורה הן לכלבים האישיים והן לאלו שלא פגשנו מעולם. אז אני מעלעלת בפייס ופוגשת את כל הפגומים. אני צוחקת, מזדהה ונעצבת בהתאם לפוסט ומבינה שאהבת הכלבים היא דבר מאחד וחוצה גבולות. פרידות מבעל חיים אהוב עצובה לא פחות מפרידה מאדם קרוב. זר לא יבין זאת. לעיתים יש זמן לעכל את המצב ולהתכונן אבל עדין הפרידה קשה ברמות. כאשר זה קורה בפתאומיות זה קשה שבעתיים. כשעמרם נפטר הרגשתי שכל הקבוצה באבל עמוק. רבים הגיבו וכתבו מילות נחמה וניסו להעביר לליאת קצת חוזק והרבה תמיכה. קשה לנחם ולהתנחם. אני מדמיינת את עמרם רץ לו בשדות הציד הנצחיים חופשי ומאושר עם כל הכלבים שנפרדנו מהם. עם מילה של דפנה עם לאקי הנירגן שלנו ועם עוד רבים וטובים. הוא יחסר לי הקטנצ'יק הזה.
מרץ 2022