במרץ היינו בתאילנד. נסענו לשנות אווירה, להירגע ולהתפנק. היה חם ברמות, מה שהקשה על ההתרגעות אבל שינינו אווירה והתפנקנו כדבעי. כל מהות השהות בתאילנד היא התפנקות. בתאילנד בכללי ובמלונות שהיינו באופן ספציפי הרגשנו טוב עד כדי רצון להישאר שם אם מזג האויר היה פחות 20 מעלות. היחס, השירות, הפינוקים, האוכל ותשומת הלב. כל דקה שואלים אותך אם את רוצה משהו, מביאים לך מים גם אם לא ביקשת, את השייק פירות מקשטים ומגישים עם חיוך, זוכרים מה ביקשת אתמול ולמחרת מביאים בלי שביקשתי, האוכל טעים וזול בקיצור תענוג אמיתי. באחד הימים במהלך שהותנו בקוסמוי, הואלנו בטובינו לקום מהרביצה היומית ההיפופוטמית שסיגלנו לעצמנו ונסענו לתור את האי. הנהג שעל פי הנחיתנו הקולנית הפעיל את המזגן הכי חזק שאפשר לחץ על הגז והוביל אותנו לסיור באתרי חובה תיירותיים של האי. היינו באיזה חוף נחמד שם ירד עלינו מבול שכמו שהוא הגיע כך הוא חלף. משם נסענו למפל שאמרו לנו שחייבים לראות. הגשם עוד טיפטף, הכל היה רטוב וגם אנחנו וכך צעדנו לנו לכיוון המפל. שם באמצע הדרך ראינו את המדבקות. שלט גדול שככל הנראה היה עליו הסבר על האתר נשא עליו בגאווה עשרות מדבקות של נופלים ישראלים. לא ראיתי מדבקות ממלחמות קודמות, כולם לדעתי מהמלחמה הנוכחית שעדין מתקיימת בעזה וממנאת להסתיים בגלל פוליטיקה הזויה. עמדנו שם ליד השלט שהיה מכוסה משני צדדיו במדבקות ונזכרנו. עברנו עם העינים והלב מדבקה מדבקה ודיברנו על המלחמה, על המצב ועל החטופים שכל יום שעובר מרע את מצבם הנוראי מלכתחילה. חשבתי כמה שזה ישראלי, לא משנה לאן תסעי לא משנה לאן תגיעי תמיד תסחבי על הכתף ובלב את הנופלים. אפילו כשנהנים, מבלים ותופסים ראש יש את ההרגשה והרצון שלא ישכחו, שלא ישתכחו וכמה ברור שאנחנו ננציח. לא משנה איפה, הרי לאף אחד אחר חוץ מלישראלים השלט הזה לא מובן וגם לא איכפת. רק לנו הישראליים זה חשוב, זה עצוב, זה מובן ואנחנו לעולם ניהיה ביום זיכרון אחד ארוך שלא מסתיים אף פעם.
עברנו השבוע את יום הזיכרון הלאומי שלנו. היינו בטקס בישוב שכמו תמיד היה עצוב ומרגש והדמעות זולגות בלי סוף. למחרת היינו בטקס בקיבוץ שלא משתנה כבר שנים אבל רשימת השמות גדלה. הילדים שכבר גדלו ועברו לצערי, יותר ממלחמה אחת פקדו קברים של חברים. לכל אחד יש את מתיו לזכור. הזיכרון אינו מתקיים רק פעם בשנה אבל יש משהו ביום הזה שמחדד את הרגשת האובדן והשכול וההבנה המאוד מאוד עצובה ששום דבר לא השתנה. המדינה נולדה לתוך מלחמה והנה עברו כבר 77 שנים ואנחנו לא מפסיקים להילחם.
מדבקות הנופלים או סטיקרים בלעז היא אומנות של זיכרון. יש סטיקרים של מחאה, יש סטיקרים פוליטיים יש גם סטיקרים של פרסמות אבל ההנצחה באמצעות סטיקרים היא אחרת. היא מעל כל ויכוח וללא קשר לדעות הפוליטיות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו. היא מגיעה ממקום אחר, מהפחד שהזיכרון יתעמעם, שהחיים ימשכו ושהם יעלמו. זו אומנות שמבטאת עצב וגעגוע ורצון לא לשכוח. אז אנחנו מדביקים בארץ, מדביקים בחו"ל וזוכרים.
שם בקוסמוי שבתאילנד נעצרנו ליד שלט המדבקות בדרך למפל השוצף והקוצף. מסביב תיירים מכל העולם ברמת התערטלות כזו או אחרת ואנחנו עמדנו שישה ישראליים רטובים מהגשם ועצובים עד עמקי נשמתינו. כל מדבקה היא משפחה שאיבדה את היקר לה מכל, כל מדבקה היא אומה שאיבדה עוד אחד או אחת מטובי בנותיה ובניה שנלחמים גם בשנת 2025 על קיומינו.
מאי 2025