גדלנו עם ועל מלחמות. לכל גיל יש את הזיכרון שלא נשכח. אפשר לעשות מיפוי זיכרונות לכל מלחמה ומבצע . כשמתחילים לתלות את הדגלים ולקשט את הכיכרות הגוף מתכונן. איכשהו לא חושבים על זה כל השנה ופתאום מרגישים שזה מגיע. האבל, העצב הקשה. הדמעות בעיניים. השירים הכי יפים מושמעים ברדיו. האיפור ששמתי בבוקר נוזל כשאני שומעת ברדיו עוד ועוד סיפור של לוחם שלא חזר. מסתובבים עם עיניים אדומות ומחכים שזה יעבור.
במלחמת ששת הימים עוד גרנו בטבעון. כל השכונה הייתה מחורצת בחפירות ענקיות שהכינו כדי שלאנשים יהיה לאן לברוח. ליד כל חפירה כזו הייתה גבעת עפר ענקית שסיפקה לנו הילדים מרחב נהדר של משחקים. אבא היה במלחמה ואנחנו בישלנו עם אימא דבק בסיר. עם הדבק המבושל הדבקנו רצועות נייר עיתון על החלונות כדי שהם לא ישברו אם נופצץ. זה היה המקביל של הסמרטוט הטבול באקונומיקה שהתבקשנו לשים על הדלת במלחמת המפרץ. כשהייתה אזעקה רצנו לבית של השכנה שהיה לה מין מקלט מתחת לבית. אנחנו הילדים עמדנו בפתח כשהאימהות צועקות "תיכנסו פנימה" ואפילו ראינו מטוס סורי שהצליח להגיע עד טבעון.
במלחמת יום כיפור הייתי בכיתה ז'. כמו בכל יום כיפור היינו הולכים בשעות אחר הצהריים לבית הכנסת הישן בכפר לשמוע את סבא תוקע בשופר. בסיום התפילה היינו הולכים אתו הביתה לשתות תה ולאכול עוגה לֶקָח. בשוטף סבא נהג ללכת לבית הכנסת של בני עקיבא (אם בכלל) אבל ביום כיפור רק לַיָשָן, שם הוא תקע בשופר וזה כבוד שכל יהודי דתי כנראה לא מוותר עליו. אז הלכנו. בדרך ראינו קצת אנשים רצים הביתה ולא ממש הבנו מה קרה ואז הגענו ל"כביש הראשי". פעם ה"כביש הראשי" עבר ממש בפאתי כפר חסידים, כל מי שנסע צפונה או דרומה עבר שם. הכביש היה מלא במכוניות. לנו זה היה שוק. בחיים לא ראינו מכוניות שנוסעות בכביש ביום כיפור. היה ממש פקק. משפחות שהיו בכינרת וחזרו הביתה, רכבים של חיילים שעלו צפונה. הבנו שמשהו קרה. עמדנו שם והסתכלנו על השיירה האינסופית של המכוניות. בכפר שהוא דתי התחילו להופיע רכבים, פרצו את מחסום השבת שמאז נשאר פתוח. הייתה הרגשה של פחד באוויר. לא חזרנו ללימודים אלא התחלנו לעזור במושב. רבים מהגברים התגייסו והיה צורך לעזור לטפל בפרות, להמשיך לקטוף את הכותנה. עבדנו. אני הכנתי כריכים בצרכנייה לאלו שעבדו בכותנה. בחלוף הזמן חזרנו ללימודים אבל המלחמה המשיכה.
בערב יום הזיכרון הולכים לטקס. לובשים חולצה לבנה והולכים לפגוש את החבר'ה החיים והמתים. המפגש לא השתנה אנחנו רק התבגרנו. עדין חולצה לבנה, עדין כל שיר גורם לנו לבכי. לטישו שלקחנו בכיס יש שימוש. הבכי הוא על מה שהיה, על מה שחווינו ועל מה שיהיה. הפחד שהכאב יגיע אליך, קרוב, מחזיק את הלב במלקחיים. זה לא עובר. כשהיינו צעירים הדאגה הייתה לאבא, אחר כך לעצמנו ולחברים ועכשיו לילדים.
אז עושים את מה שאנחנו יודעים הכי טוב. להכניס למגירות הזיכרון ולהמשיך הלאה. להתעלם. לא לחשוב על זה. מידי פעם כששומעים ברדיו שיר נפלא שמשום מה מקושר בנימיו ליום הזיכרון עוברת בגוף צמרמורת - מה קרה?
יום הזיכרון, אפריל 2020