השנה חזרנו לגבעה. ממש כמו בשיר "חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר" רק שהסיבה הפעם הייתה מלחמה נגד מגיפה. אחרי שנתיים של קורונה והמנעות מאירועים רבי משתתפים סופסוף החיים ממשיכים. אין מצב שלא נלך לטקס יום הזיכרון. כבר שנים שאנחנו עולים לגבעה לטקס הישובי. כמו תמיד הטקס היה מכבד ומרגש מאוד. מזל שהבאתי טישו כי היה לו שימוש. חשבתי על הדיסוננס שחשתי שם על הגבעה. מצד אחד שמחתי ואפילו התרגשתי לפגוש אנשים שלא ראיתי זמן רב. היה מרגש לראות את כמות האנשים שהגיעו והחיילים ובכלל. עם כל זאת היה ברור שהמפגש המשמח מתקיים לצד העצב שכולם חשים ושתיכף הדמעות יתחילו לזלוג. היום הזה אינו פשוט והעצב נעשה עמוק וחותך ככל שמתבגרים או שמא יש לומר מזדקנים.
התנודתיות החדה הזו של מעברים חדים בין עצב לשמחה בין דיכדוך להתרוממות רוח בהפרשים של שניות גורמת לי להגיע להבנה שהעם היושב בציון סובל חד משמעית ממאניה דיפרסיה. עם עם הפרעת אישיות דו קוטבית. אנחנו חווים תנודות קיצוניות במצב הרוח, לשני הכיוונים. לעיתים, התקפים של מאניה – מצב רוח אנרגטי, חיוני ושמח באופן קיצוני, ולעיתים התקפים של דיפרסיה – דיכאון. יום הזיכרון ויום העצמאות עונים על ההגדרה הזו באופן מדויק. כבר שבוע אם לא יותר אנחנו חשופים בכל המדיה על שלוחותיה לסיפורי גבורה ושכול לצד פירסומות לבשר ואגיו, סלטים, מנגלים ומה הדרך הכי נכונה להכין קבב. הרחובות מתמלאים בסממני חגיגות מתקרבות. תולים גרלנדות עם מנורות צבעוניות, דגלי המדינה וממתקים בכחול לבן. כל אם ובת שמכבדת את עצמה בלק גל לציפורניה מפליאה בדוגמאות בכחול ולבן. לצד כל אלו אנחנו בכוננות ספיגה ליום הכי קשה בשנה. יש פרומואים לתוכניות על קרבות קשים וסיפורים אישיים על נופלים. פס הקול ברדיו השתנה כבר משבוע שעבר ואני עם טישו צמוד. המצב הבילתי אפשרי הזה גורם למצבים המוזרים האלו שלא להגיד הזוים. מברכים בחג שמח בחצי התורן, כי רבאק אנחנו ביום הזיכרון. אייך חיים עם הניגודיות הזו. קשה אבל לא בלתי אפשרי. עובדה, אנחנו חיים כך מאז ומעולם. לא מכירים חיים אחרים. יצרנו שילוב שמלווה אותנו בכל המצבים בחיים. אנחנו ידועים בניגודיות שלנו. לפני כל מערכת בחירות אוכלים אחד את השני ומיד לאחר טיל או שניים כולם אחים. מתגייסים אחד למען השני ושוכחים את המריבות מקודם. מצד אחד אנחנו חצופים, נירגנים שונאי אדם מצד שני מלאי חמלה ותורמים השכם וערב, רק תבקשו. אנחנו אוהבים ושונאים בעוצמה ניגודית מושלמת.
בטקס על הגבעה הנושא היה "נמסרה הודעה למשפחות". משפט כל כך קצר המכיל בתוכו כל כך הרבה. מי לא מכיר את השנייה הזו שבין ההודעה בחדשות שהיה פיגוע / אירוע/ תאונה ושהיו נפגעים לבין המשפט "נמסרה הודעה למשפחות". יש מין עצירת נשימה ואז שומעים ואפשר לחזור לנשום. איזה מזל הפעם זה דילג עלינו. הסיפורים היו לא פשוטים. היו שהרגישו וחיכו להודעה, אחרים זוכרים לנצח איפה הם היו כשהרכב והחיילים הגיעו. סיפרו על החיים שהשתנו לעד. הרגע הזה שמבדיל באופן כל כך חד בין הרגיל לבין השכול. אחד הסיפורים היה על הודעה כזו שנמסרה לבת הזוג. היא שחררה את החיילים לדרכם והמשיכה במה שהיא עשתה באותו הרגע. הכינה צ'יפס לבנה הקטן. לא צעקה לא צרחה. המשיכה לנוע. ניסתה לשמור על הקיים, על הילד עוד כמה רגעים לפני ההתפרקות לרסיסים. הסתירה בין הכאוס הפנימי לעומת השקט החיצוני הייתה עוצמתית וכל כך עצובה. אנחנו חיים בניגודיות הזו. עצובים עד בכי ביום הזיכרון תוך כדי הכנת הסלטים וקיבוב הקבבים ליום העצמאות. הולכים לאזכרות תוך מחשבה על המפגש שמתוכנן להיום בערב ועל האירוע של מחר. עכשיו בוכים ותיכף שמחים בהבדל של 60 שניות. זר לא יבין זאת, מדינה מטורפת אבל שלנו.
מאי 2022