שישי בבוקר ואני ברוטינה הרגילה מתארגנת על היום. קפה ראשון ביד וערימות מצרכים על השיש בהתאם לתפריט שתיכננתי לארוחת הערב. אני מתחילה לבשל ומייחלת ששום דבר לא ישתנה שהכל ישאר אותו הדבר. כל השבוע האחרון הלא פשוט של יום הזיכרון ויום העצמאות חשבתי על השיגרה המוזרה שלנו ועל כמה אני מצפה לרגיל הזה ולא רוצה שינויים. מאז ומתמיד אנחנו רגילים שיש לנו ימי זיכרון ועצמאות צמודים, זו השיגרה. יש לנו סטנדרט קבוע של אירועים ומעבר ממקום למקום שמתנהל באופן קבוע כבר שנים.
בערב יום העצמאות אנחנו מתארגנים ללכת לטקס בישוב. חולצה לבנה ברוטינה, בקבוק מים והמון טישו לנגב את הדמעות. עומדים, יושבים, מנגבים דמעות עקשניות ומקנחים בלאסוף את הכיסאות. תמיד בסוף הטקס מחליפים חוויות עם אותם אנשים. "היה טקס חזק השנה" אנחנו אומרים כל שנה והולכים הביתה לערב דיכאון, רוטינה כבר שנים. ביום הזיכרון עובדים חצי יום ונוסעים לאזכרה הקבועה בקיבוץ. לאחר הטקס הרגיל והקבוע בבית הקברות אנחנו עוברים למפגש משפחתי עם אוכל קבוע ואנשים קבועים. בתדודה ע' מכינה סלט כרוב, בתדודה ח' מכינה סלט עלים, בתדודה ס' מכינה סלט תפוחי אדמה ואני מכינה עוגות. כל אחת יודעת מה מצופה ממנה ואין שינויים. הילדים ברובם מגיעים ואנחנו יושבים על הדשא ומדברים. הכל ידוע מראש ומסודר לנו בלב מגירות מגירות.
בערב יום העצמאות כבר שנים שאנחנו נפגשים עם אותם אנשים, אוכלים המון המון המון אוכל ומקטרים למה יש כל כך הרבה אוכל. השנה גם שרנו קצת וזה היה שינוי מהקבוע. ביום העצמאות עצמו שוב נפגשים ושוב אוכלים. השנה החלטנו על מתכונת צמחונית ללא בשר אבל כמות המזון לא פחתה ויש לי השערה שמספר הקלוריות רק עלה. השיחות היו קבועות, החברה כמו תמיד מהנה אבל התחושה הייתה שונה. מין עצב נוראי שמנסה לפרוץ את גבולות הקבוע. מין עננה שיושבת לכולנו על הראש ומסרבת ללכת. מין הרגשה של לב כפות שפועם בעדינות ומנסה לא לעורר סערות. כל השבוע חשבתי לעצמי כמה שאני רוצה שהשיגרה המופרעת שלנו תשוב ולא תשתנה. התקופה האחרונה עם המצב הבילתי אפשרי הפרה את השיגרה שלנו ואני רוצה אותה בחזרה. מין משאלה כזו מפגרת וילדותית שמבקשת ומתחננת לחזור לשיגרה גם אם היא לא הכי סטנדרטית. כי מי מבכה על כל כך הרבה אנשים ומי עצוב עד מוות ביום אחד ובאותו יום עצמו בערב כבר חוגג. שיגרה מוזרה אבל שלנו ומוכרת ועכשיו זה כבר לא כך. אנחנו נאחזים בקבוע וברגיל ומנסים לשדר שאנחנו חזקים ושנעבור את זה, אבל עד מתי. מאז השבעה באוקטובר אני מרגישה שאני מחפשת את הרגיל והקבוע. לא רוצה התרגשות יתרה רוצה את השיעמום. מאז השבעה באוקטובר כל כך הרבה השתנה, כל כך הרבה אנשים נפגעו והשיגרה נעלמת עם כל "הותר לפירסום".
יום שישי בבוקר ואני במטבח. לא המקום הכי אהוב עלי אבל לפעמים נראה לי שזה המקום הבטוח, הרגיל והמנחם. אני כבר באמצע הטיגון של הקציצות לראשון לציון, יש צלי בתנור, עוף עם אורז על הגז, פשטידת ברוקולי, פסטות לסוגיהן ואבטיח ומקפא תותים לקינוח. את הסלט שר החוץ יכין בערב ממש לפני שכולם מגיעים, השיגרה בהתגלמותה. היום אחר הצהריים נלך עם הראשון לציון לבריכה, נתמוגג מכל מילה שהוא מוציא מפה ולא נדבר על המצב. לא נעלה את החששות, לא נתעצבן על הפוליטיקאים. ננסה לשמור על מראית עין של שגרה. אומרים שזה טוב לבריאות ולפעמים אני מסתפקת בזה.
מאי 2024