קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שזה קרה אבל השבוע הבנתי באופן סופי שהפכתי להיות אימא שלי. בנות תפנימו, התהליך מתרחש לאט לאט ובאין רואים ולא משנה כמה את מנסה להתחמק מזה. במשך שנים חרטתי על דיגלי את האמירה שאני אהיה אחרת, אני אעשה דברים בצורה שונה. אז אמרתי ונשארתי בחיים להבין שזה תהליך כנראה בילתי נמנע וקורה לכל אחת מאיתנו.
האדם הוא הרי תבנית נוף מולדתו וגם תבנית נוף הוריו. מה שלימדו אותנו ואייך שגדלנו נמצא עמוק בתוכינו. לא משנה כמה ננסה להתעלם ולהתנגד זה נמצא עמוק בפנים וזוחל החוצה. כמו כל אדם גם אימא שלי לא הייתה מושלמת. היו לה הרבה פאקים ואני כאדם מאוד ביקורתי גם אמרתי לה השכם וערב מה דעתי עליה. בדרך כלל זה לא ממש הזיז לה ואפילו הצחיק אותה. היא תמיד אמרה "חכי שזה יקרה לך" וזה קרה ובגדול. על דבר אחד לא הייתה לי ביקורת (הייתה קצת, אי אפשר בלי), על הסבתאות שלה. הנכדים היו כל עולמה. מבחינתה הכל כשר העיקר שהם יהיו מאושרים. גם לה היה מה להגיד לי על האימהות שלי וברור שליד הילדים: "מה איכפת לך" היה משפט קבוע שעד היום הילדים מצטטים אותו וגם "את נוקשה מידי", "תפסיקי לצעוק עליהם", וביידיש שהייתה "שפת אימה" "לוז מה חופ " ועוד כהנה וכהנה אמרות שפר שאותי רק עיצבנו וגרמו לילדים לאהוב אותה עד כלות. אין דבר יותר מעצבן מילד שבוכה ואומר "אני רוצה את סבתא" והם אמרו גם אמרו. כמובן שמי שהכי לחצה על הכפתור הזה היא הבת המועדפת שטרחה להסביר כל פעם שהייתי חוטפת עליה עצבים שהיא רוצה לסבתא והיא תתקשר אליה להגיד לה שאני אימא רעה.
השבוע הבנתי שלא משנה כמה עבדתי בלהיות אימא שונה ממנה עם הנכד זה לא עזר לי. הידיים שלי עושות בדיוק אבל בדיוק את אותם הדברים שהיא עשתה. פתאום מצאתי את עצמי הולכת אחרי הראשון לציון עם צלחת ומאכילה אותו. הוא רץ בחצר ושיחק ומידי פעם הגיע אלי (יותר נכון אני הגעתי אליו...) ולקח ביס מהאוכל. אין הרגשה יותר טובה מלראות אותו מתענג על האוכל שבישלתי ושהוא סיים את הצלחת. מפגרת לגמרי, עם הילדים לא הזיז לי אם הם אכלו או לא ופה נפלה עלי היידשע מאמא. תמיד צעקתי עליה תעזבי את הילדים, הם יאכלו כשהם יהיו רעבים והיא הייתה מושכת בכתפיה וממשיכה להאכיל את הגוזלים שלה גם כשהם גדלו והפכו להיות גונדזילות. בהמשך אותו אחר הצהריים התיישבתי על כסא קטן בחצר וקילפתי תפוז. אותן תנועות של אימא שלי, אותה הישיבה בחצר ואותה התנועה לכיוון הנכד עם חצי פלח תפוז. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות ופתח את הפה כל פעם שהגשתי לו את התפוז. איבדתי את זה לגמרי אבל למי איכפת. הוא אוהב אותי ואני מאושרת.
יש עוד הרבה דברים שאני עושה כמוה גם אם אני לא רוצה להודות בכך. שנאת המטבח והבישולים המוצלחים למרות זה. המרקים שהיא הפליאה להכין ואני מקווה שקצת מהיכולת שלה עברה אלי. עזרה בסידור הארונות ובבעיות עם כביסה שהיה תמיד המומחיות שלה ועכשיו בקטנה עבר אלי ואני אפילו, רחמנא ליצלן, מאושרת שכך...זה כנראה מגיע עם הגיל הטימטום הזה.
אחד האיחולים היותר ידועים לילד מעצבן במיוחד הוא: " הלוואי ויהיה לך ילד כמוך", מה שנקרא הכל עובר עליך וכו... אני מאחלת לעצמי הפוך על הפוך. הלוואי ואני אהיה סבתא כמוה ושהנכדים שלי יאהבו אותי כמו שהנכדים שלה אהבו אותה. כן, אני העצמאית, הדעתנית, קרת הרוח ומקדשת הראליזם מפנימה שלא יעזור לי כלום, ככל שהשנים עוברות בחלק מהדברים הפכתי להיות אימא שלי. האמת זה לא כזה נורא, מישהו רוצה פלח תפוז בדיוק קילפתי..
נובמבר 2024