השבוע כשהחום נסק לגבהים בלתי נסבלים עלו לי זיכרונות קיץ. זיכרונות שמלאים בארטיקים בריכות שחיה וים. קשה להגיד שהשילוב הזה אהוב עלי בימים אלו. פעם החום היה נסבל היום כבר לא. ארטיקים הפכו למוצר העשוי מפחמימה וכאחד כזה עדיף להתחמק ממנו ככל שניתן. בריכת השחייה והים הפכו למוקצים מאז שצמח לי עקרב קטן ליד האף. בקיצור כל דבר שפעם היה כייף היום מוקצה מחמת מיאוס.
השילוב של החום המהביל והזיכרונות יצר אצלי מצב לא הגיוני של ניתוח מדעי וחלוקה לפי תקופות ומצבי צבירה נוזליים. בעברית של ימים קרירים זה אומר שלכל תקופה בחיים יש את השיכשוכית בה שרצנו.
כילדה פקדנו באופן קבוע את חוף טנטורה שהיום מוכר כחוף דור. כל שבת ובקיץ שבוע שלם בבונגלוס שעל החוף. בהמשך עברנו ל"חוף השקט" בבת גלים שהפך להיות הפייבוריט. יכולנו להגיע אליו לבד עם האוטובוס ולשחות רחוק עד הרפסודות. כשגדלנו נדדנו לחוף דדו. חוף שהיה אז בלתי מוכר והפך להיות מעוז הצעירים. הפעילות הקבועה שביצענו שם הייתה איסוף חול לכל חור אפשרי באופן פאסיבי והשתזפות כלל גופית באופן אקטיבי. נהגנו לשכב על החול ולהתהפך כמו סטייק מצד לצד. הכי כייף היה להתפאר בהבדל בין האזור השזוף והלא שזוף (מצומצם ככל שהיה). המטרה העיקרית הייתה להשתזף על הגבול בין עור חום לעגבנייה שרופה...מזל שהגנים התימניים באו לעזרי.
בזמן הצבא הייתי באופן מדהים ולא ברור אחראית על בריכת שחיה בקיבוץ. ככה זה כשהצבא הוא גרעין נח"ל ... השיזוף של אז היה הכי חום והכי עמוק. מי בכלל שמע על קרם הגנה. רק לנקות את הבריכה אחרי חורף שלם של מים עומדים לקח מעל חודש. להפעיל את הבריכה בכלל היה מסובך. החלפת הברום זכורה לי עד היום כפעולת כישוף וזריזות ידיים. ההסבר שקיבלתי שבעת ההחלפה יכול להיווצר פיצוץ הדירה שינה מעיני. בדמיוני ראיתי את הקיבוץ עולה בסערה השמימה בגלל החלפה לא נכונה של בקבוקי הברום. מזל שלא נשארתי שם יותר מידי.
כשהילדים נולדו פקדנו בעיקר בריכות. ההשגחה על שלושת חסרי השקט שלי בים הייתה מעבר ליכולת שלנו. בקיבוץ השכן הייתה בריכת שחיה שהפכה להיות גן השעשועים הקבוע שלנו, מחודש מאי עד סוף ספטמבר. לא היה יום שלא הלכנו לבריכה כולל יום שבת. תיק גדול עם כל הציוד עמד מוכן בכניסה לבית. התיק היה מלא במגבות, מצופים, בגדים להחלפה, שמפו, צלחות, כוסות, סכו"ם, מגבות מטבח... בקיצור כל הבית. הייתי מגיעה מהעבודה ותוך 10 דקות כולם היו מועמסים על המכונית. היינו חבורה עליזה של חברות שנפגשנו באופן קבוע בבריכה. בדרך כלל היינו חופשיות מהבעלים שהצטרפו רק בימים של שחיה לילית. היו לנו טקסים קבועים שהתקיימו לאחר דיונים כבדי משקל עם הקפה והעוגיות (בד"כ של סבתא מינה) של ארבע אחר הצהריים. יצרנו לנו סידרת חוקים כדי שנוכל לעמוד כחומה בצורה מול הילדים. חוק אחד שתקף "עד היום" הוא שבאמצע השבוע קונים קרטיב ובשבת מותר איזה ארטיק שרוצים גם אם הוא מהביוקר. חוק זה גרם לחיים שלנו להיות קלים ונוחים. אין ויכוחים. בימים של ה"שחיה לילית" סחבנו גם ארוחת ערב שכולם התחלקו בה. המאורגנות שבינינו העבירו את הילדים במקלחת לפני הנסיעה הקצרה הביתה וישר למיטה. רק אצלי הקרציות היו מתיישבים במטבח ודורשים עוד ארוחת ערב... חיכינו למפגשים של אחר הצהריים בבריכה. הילדים היו עסוקים אנחנו נהנו עם החברות. הבעלים היו מאושרים שאין צורך שיגיעו מוקדם. הצלחה רבתי.
מאז עברו עלינו המוני גלי חום ואנחנו בתקופה ללא ים וללא בריכה. הילדים גדלו ועזבו את הבית. הם הולכים לים לבד. אנחנו מסתפקים במפגשים בבית הקפה בחוף בננה ביץ' לארוחות בוקר מזדמנות. לא נכנסים לים. אולי נחזור לשכשך במים כלשהם כשנהייה זקנים.
ספטמבר 2020