אני כנראה אופטימית או לא מחוברת למציאות כי אחרת אין דרך להסביר את העובדה שדוקא את היום חופש שהיה לי השבוע החלטתי ל"בלות" בתל אביב. כשהחברה מקנדה מגיעה לביקור יש לנו תמיד יום אחד שאנחנו מבלות בתל אביב. אוכלות ארוחת בוקר בבית קפה מפונפן, מבקרות בחנויות טרנדיות, קופצות לפעמים לאיזה מוזיאון, בקיצור ממצות את האופציות שהעיר הלוהטת מציעה לנו. הביקורים בדרך כלל מתואמים לעונות יותר קלות לעיכול או סביב החגים אבל הפעם הביקור נפל על העונה הכי לוהטת בשנה. בחוץ שמונים מעלות צלזיוס ואנחנו התעלמנו והחלטנו להמשיך בתיכנון הרגיל שלנו. אני תולה את האשמה בסכום שנות חיינו המופלג כי אחרת אין שום דרך להסביר אייך שכחנו שמלבד מעלות מרקיעות שחקים יש גם לחות מטורפת, התעלמנו מהעובדה שחופש גדול עכשיו ועשרות בנות צרחניות מסתובבות חופשי ברחובות, ושהקורקינטים שניה לפני שממספרים אותם לכן הם מרגישים שזה הצ'אנס האחרון שלהם להתאבד על מכוניות. בקיצור שמנו פעמינו לכיוון השמש העולה.
אז שמנו פעמינו, אבל כבר בדרך נוכחנו לדעת שהעיר נצורה. עשרות מכוניות מנסות להשתחל מכל הפתחים לכיוון היעד. איילון בעשר בבוקר עומד, כאילו מה קרה, מה מחלקים שם? בכל פינת רחוב יש משאיות ענקיות שפורקות ציוד בניה. תל אביב עוברת פינוי בינוי מטורף ויש מלא בנינים במצב צבירה כזה או אחר שלא לדבר על הרחובות שהם יותר תעלת בלאומליך מאשר אזור נסיעה. ללא הנווטן האוטומטי אין סיכוי להגיע לכל יעד שהוא, בקיצור עיר בלהות.
כיוונו את צעדינו לבית קפה ידוע לסעוד את נפשינו אחרי הנסיעה הארוכה והמייגעת ואז הבנו שבתל אביב אנשים מעדיפים שלא לשכור משרד אלא לעבוד בבתי קפה. כל השולחנות היו תפוסים על ידי אדם אחד או שנים ולידם במקום סנדביץ יושב מחשב וכוס יין. כלכלי זה בטח לא ולקוחות רעבות כמונו יצאו עם תאוותם בידם והלכו לחפש מקום אחר. השתרכנו בין בית קפה לבית קפה, השמש קפחה על ראשינו והזיעה טיפטפה טיף טיף טף. בסוף מצאנו מקום עם מזגן שהתקשה להתמודד עם החום אבל אנחנו כבר היינו מיואשות. האוכל היה מעולה והקפה היה קר למשעי. התקשנו להיפרד אבל מה לעשות היו עוד משימות. נדדנו ימינה נדדנו שמאלה ובסוף הגענו לביתה הקט של הבת המועדפת, שם הפעלנו את המזגן בפול פוואר וייבשנו את זיעתינו.
בשלב הזה עמדנו בפני דילמה לא פשוטה. במקור תכננו לבקר ביריד פשפשוק בנמל יפו אבל לצורך כך היה צורך לצאת מהמזגן ולחרף את נפשינו ברחובות המהבילים עד לחניון בו השארנו את הרכב. לאחר דיון מעמיק של שתי שניות ומתוך ידיעה שבכל מקרה נצטרך להגיע בשלב כל שהוא למכונית לקחנו לגימה ארוכה מכוס המים הקרים ויצאנו לדרכינו. היה קשה, השמש הכתה בנו ללא רחם, מידי פעם נשמנו אדי מזגן קרים שברחו מחנות שדלתה נפתחה וכך יכולנו להמשיך בדרכנו. המכונית עמדה במקומה כאוד מוצל, המזגן הותנע בששון, ונדמה היה שאפשר לנשום לרווחה מה שהוכח כטעות לאור המחיר שנדרשתי לשלם על השעות בחניון. מכרתי כיליה, שילמתי ויצאנו לדרך.
הפשפשוק התמקם בבית המכולות, רעיון טוב לשוק בחלל ממוזג אבל הפינוק הזה המריץ את בעלי הדוכנים לדרוש מחירים שלא עומדים בקנה אחד עם המציאות. מאחר וכך פעלתי בהתאם לפתגם 'יגעת, מצאת, תאמין' ויגעתי ומצאתי גרוטאה שאהבתי ואפילו במחיר סביר. כאשר השלל בידינו יצאתי לדרך לכיוון הבית. פקקי יום חמישי חיכו לי בדרכים, כל מי שניכנס בשערי העיר בבוקר היה עכשיו בפקק בדרכו החוצה. המחשבה על הקפה והמנוחה בקצה הדרך החזיקו אותי עירנית ודרוכה כי הקרב בדרכים קשה מנשוא. הגעתי הביתה בשלום רק כדי להמליץ לכל מי שחשקה נפשה בבילוי עירוני בימים קשים אלו שעדיף לדחות זאת למזג אויר ידידותי יותר. יש עדיפות ברורה לספה בסלון הבית וגם זה רק כאשר הטמפרטורה מדודה ומבוקרת עם נטיה לאפס המוחלט.
יולי 2024