השבוע חשבתי שלאור המצב כדאי שהעולם יחליף מזוזה. יש כל כך הרבה איומים ושינויים ומצבים לא הגיוניים שאין ברירה זה השלב שצריך לנקוט באמצעים לא קונבנציונליים. אולי זה מה שיעזור כי שאר הדברים לא ממש עובדים. מגיפות, מזג אויר משוגע, שרפות, מלחמות, יש הרגשה שהעולם חולה. ההתחממות הגלובלית היא מצב נתון והמנהיגים בעיקר מדברים. הם מתכנסים, מחליפים דעות, מנסים להחליט ולא ממש מצליחים להגיע להסכמות. הכינוסים מלווים בהפגנות וכותרות בעיתונים אבל בסופו של דבר כולם מתפזרים והעולם ממשיך להעלות אדים. האוקיינוסים מתמלאים בפלסטיק. הדגים אוכלים את חלקיקי הפלסטיק, אנחנו אוכלים אותם וכך נמשכת השרשרת. אז יש תכניות ויש תכנונים כיצד למגר את המכה הזו. אחד הפתרונות הוא להפסיק להשתמש בכלים חד פעמיים, אז מעלים את מחירי חד"פ אבל זה לא שבאמת מפסיקים להשתמש בהם וזה רק קצה הקרחון, שנמס בקצוות העולם. לצד כל תחלואי הכדור הגיעה הקורונה ותפשה את כולנו עם המכנסיים למטה. מגיפה עולמית שהרגה והורגת מיליונים. המחלה פוגעת בכולם מגדול ועד קטן. קשה לשכוח את התמונות מאיטליה בשיא הגל הראשון. מאז כבר מצאו חיסון שמשפיע בצורה זו או אחרת. הוירוס עבר שינויים ויש שמועה שהוא כנראה נחלש, אבל עדין הוא כאן וכל יום יש נדבקים חדשים. בדיוק כשחשבנו שהקורונה הורידה את הראש והגיע הזמן לחופשה בחו"ל קם הנחש מהצפון והחל להכיש. מתחוללת שם מלחמה אמיתית וכל העולם משקשק ושותק. אני מודה שבעבר סברתי שיש בין מדינות ברית המועצות לשעבר יותר דמיון מאשר שוני. עם השנים הבנתי שזה לא בדיוק כך. הרבה דם רע זורם שם וכל מדינה שבחרה לצאת מהאיחוד הכפוי של פעם לא ממש מעוניינת לחזור. עברו יותר משלושים שנה מאז שברית המועצות התפרקה סופית אבל יש מי שלא מקבל את הפירוק. לדעתו הגודל כן קובע.
כבר שנים שאני משתדלת לא להקשיב יותר מידי לחדשות. מרגישה שזה לא בא לי בטוב. לוקחים משהו וחוזרים עליו במשך שעות. טוחנים וחוזרים ומדברים את עצמם לדעת. מקצת חדשות שאני כן שומעת בבוקר בדרך לעבודה הבנתי שהמצב לא משהו. אף אחד לא ממש האמין שפוטין יתקוף את אוקראינה. נראה היה שהוא רק מאיים. צחקתי כמו כולם כאשר ביידן איים בסנקציות. היה ברור שזה לא מפחיד את אף אחד. המלחמה התחילה, היא עדין ממשיכה והצחוק הפך לעצב. עכשיו אי אפשר להתחמק יותר מהחדשות. שומעים, מסתכלים ולא מאמינים. קשה לראות את ההרס, את הערים שנחרבות, את האנשים. המחשבות על 'מה יקרה אם' לא מרפות. התדהמה שכולם עומדים מנגד הכי לא ברורה. התמונות של הפליטים ההמומים שברחו מהמלחמה לא מרפים. והוא ממשיך, אין לו אלוהים. הם תוקפים אזרחים חפים מפשע, מחריבים בי"ח ליולדות. הרס נוראי ואנשים שאיבדו הכל. מזג האוויר הקשה ששורר שם מעלה זיכרונות קשים מהעבר. הכתבים לא מפסיקים לשדר וקשה שלא לעקוב. המראות גורמים לכולנו להתכווץ בכיסא. חושבים מה אפשר לעשות. אוספים שמיכות וטיטולים ואוכל. ממלאים ארגזים ענקיים ומקווים שזה יעזור למישהו. המצפון נירגע קצת לאור המשלחות הרפואיות שיוצאות לאזור. עושים לייק לכל מי שנוסע ומצטרף למשלחות. שמחים עם כל ילד שמגיע לארץ ומאחלים לכולם רק בריאות. ההרגשה היא שזה לא מספיק. יש רושם שהעולם ממשיך כרגיל כאילו אין שם מלחמה. מטילים על רוסיה סנקציות כלכליות מתוך תקוה שזה יעזור. מדברים על הפחד מהסלמה וממלחמת עולם. פחד ממלחמה גרעינית שתפגע בכולנו. פשוט פחד. כולם מפחדים וזה מה שמנהל את העולם. המלחמה באוקראינה מלמדת בין היתר שאי אפשר לסמוך על העולם. כל אחד צריך לדאוג לעצמו. מספיק משוגע אחד שלא איכפת לו מה יהיו התוצאות וזו התוצאה.
המצב באוקראינה לא טוב או במילה אחרת רע. כולם שותקים או ממלמלים. לעיתים כאשר הרפואה הרגילה לא עוזרת עוברים לאופציות אחרות. יש שמחליפים מזוזות, אחרים משנים שם. הכל הולך העיקר שמשהו יעזור. לצערי עושה רושם שאין ברירה וצריך להיעזר בכל דבר אפשרי. מחזיקה אצבעות שהמלחמה תיגמר.
מרץ 2022