יש כל מיני דרכים לספור שנת חיים. טבעות בגזעי העצים, ריבועים על שריונו של הצב, שנות כלב, שנות חתול ושנות אדם. הימים האחרונים עם הפצצות המתפוצצות עלינו ובתוכינו גרמו לי לנסות ולחשב את חיי לפי שנות מלחמה. מהמוצר הזה יש לנו בשפע. ניראה לי שיש לנו זיכרון קצר ויכולת שיכחה שלא מהעולם הזה אחרת אייך אפשר להסביר אותנו. נלחמים באופן קבוע וממשיכים קדימה. יש לי זיכרונות מלחמה כבר מגיל חמש. מלחמת ששת הימים. זיכרונות של אירועים ואנשים. השקט ברחובות, השכנים, האזעקות. עברו כל כך הרבה שנים מאז וניראה שאני רק סופרת מלחמות. כל תקופה והמלחמה שלה. כל גיל והזיכרונות המתאימים. אייך סופרים שנות חיים במלחמות. כל מלחמה שווה שבע שנים? מלחמת ההתשה, הקלארק של הקצין הבכיר שהגיע לשכונה. מלחמת יום כיפור עם ההרוגים שכבר הכרנו באופן אישי. המלחמות הפכו למבצעים אבל התוצאה הייתה אותו הדבר. הרוגים ופצועים. התופת הלבנונית שנגעה בנו ישירות. בני גילי כבר נלחמו. הפחד להיכנס והפחד לצאת. צלקות עמוקות. מלחמה על הפסקת הלחימה והיציאה. עוד מבצע ועוד מבצע. ממש הרגשה של אחד ועוד אחד. אנחנו טובים במבצעי סופעונה...
המלחמות והמבצעים ממשיכים ועכשיו הילדים שלי הם אלו שנלחמים. הדאגה משתנה ומעמיקה. ניראה שאין תוחלת. ההורים שלנו נלחמו, אנחנו נלחמים ועכשיו הילדים שלנו באותה הביצה. הרצון שזה יפסק ויעלם גובר. מפעפע מבפנים. שנות המלחמה ממשיכות ונספרות עם כל טיל שיורד על 'חוטף' עזה והאדוות שמגיעות למרכז הארץ. אין מקום בטוח. 12 יום של מבצע, כמות מטורפת של טילים. התקשורת מלעיטה את עצמה לדעת. אי אפשר לשמוע יותר את המילים הקבועות והידועות מראש. מילים שאנחנו מדקלמים כבר כמה שנים טובות: הבלגה, בנק מטרות, פצמ"רים, פקע"ר, צבע אדום, תמיר, כיפת ברזל, כמה זמן יש לנו להגיע למרחב המוגן. מורידים לנייד את האפליקציה של פיקוד העורף. בודקים שהטלפון עובד. הכבישים ריקים. תל אביב שונה. אשקלון הפכה להיות מטרה קבועה. למי יש ממ"ד ולמי אין. קופצים לסופר להצטייד ושרק לא תהיה עכשיו אזעקה. הלב עם הדרום והחיילים. מחשבות של אזור מלחמה. כולנו חוטפים ומחטיפים.
אם מחשבים את הגיל לפי שנות מלחמה אז אני ממש זקנה. כל בום בשמים מוסיף לשערות הלבנות שלי ולהרגשה הלא טובה. אני רוצה להרגיש שאני בטוחה. בטוחה בעם שלי, במנהיגים, בשכנים. בינתיים זה לא כל כך עובד. כל אחד מושך לכיוונו ובטוח בצדקתו. העם, המנהיגים והשכנים. צריך להתעורר ולהבין שעם שסופר את חייו בשנות מלחמה הוא עם סובל. עם שסוחב טראומות. ילדות קשה וחיים קשים לא פחות. אנחנו חיים עם אדרנלין גבוה בדם. לא פלא שהכבישים הם שדה קרב ושהפוליטיקה גורמת לנו לכמעט מלחמת אחים.
הסבב הנוכחי הסתיים. הפגיעות בחלקן, לפחות המבניות, יתוקנו גם אם יצטרכו להילחם בפקידים אטומים. פגיעות אחרות ישקעו בגופינו לעד. אוירת התמיכה והעידוד העצמי תעלם. ושוב עולה המחשבה שזה הזמן לחשב מסלול מחדש. לו רק היה לנו ווייז ליעד. הכי קל למצוא דרכים חלופיות. בסוף גם כשהווייז מוביל אותנו בדרכים עקלקלות מגיעים ליעד. מה היעד שלנו? שלום? כיבוש? האמת היא איפה שהוא באמצע.
מאי, 2021