הקורונה שינתה לנו את החיים בהרבה מובנים. אחד מהשינויים הוא עוצר היציאות. על חופשה בארץ אפשר רק לחלום כי או שהמחיר בשמיים או שאין מקום עד 2022. ממשאבי אנוש הודיעו כבר שהאיסור על צוותים רפואיים לצאת מהארץ הוסר. סופסוף לאחר שנה וחצי של מגיפה מופיעים ניצני חו"ל. רק ניצנים כי אני עדין לא מרגישה שחו"ל זה מקום בטוח. על פי הדיווחים העולם עוד לא נפטר מהקורונה. יש דיבור על נסיעה בעוד מספר חודשים אבל מחכים לראות מה יקרה. בזמנים כתיקונם ימי החופש שלי מנוצלים לחופשה בארץ או בחו"ל ועוד לפחות שבוע באירוח אורחות יקרות מקנדה וארה"ב. השנה שום דבר לא קרה. היינו בסגר כללי אין יוצא ואין בא. מאחר וכך אני לוקחת פה ושם ימי חופש בודדים למטרות הנאה ויציאה מהשיגרה. שר החוץ מואיל בטובו מידי פעם להצטרף אבל בינינו הכי כייף זה לבלות את הימים האלו עם חברה טובה. מפגשים מהסוג הזה אינם אירוע חדש, גם לפני הקורונה היינו נפגשות ומבלות. הקורונה רק העצימה את הכייף. חידדה את ההנאה מהדברים הקטנים כגדולים.
אז קבענו. רשמנו את התאריך ביומנים העמוסים. דחינו כל איום שהגיע ליומן. התעלמנו מבקשות לישיבות דחופות. אם זו לא החייאה זה לא דחוף. יש עוד ימים. יצאנו השכם בבוקר. לא כמו ביומיום שזה אומר בשש אבל גם רבע לשבע זה מוקדם ליום חופש. ניפגשנו על אם הדרך ומיד פצחנו בקפה ראשון של בוקר. הימים האלו בנויים תמיד על אותה מתכונת. מסמנים את הקונספט והיעד. במקביל ליעד מאתרים בתי קפה ומסעדות ובל נשכח קניות- חובה. היעד הפעם היה ירושלים. ליתר דיוק שוק מחנהיהודה. הקונספט היה אויר הרים צלול כיין, הקניות היו של אוכל וקדימה הסתער. הגענו לירושלים בשמונה וחצי בבוקר. השוק היה ריק. מצב נדיר. צעדנו בביטחה ישר לבית הקפה. לאחר שסיימנו את שלב דיבור א' התחלנו לצעוד ברחובות ירושלים. הרגשנו ממש חגיגיות. בכל זאת יום היסטורי. יום הורדת המסיכות. הרגשה מוזרה. משהו היה חסר ולא הבנתי מה. רק במחשבה עמוקה אני מזהה שחוסר המסיכה על הפנים גורם לי להרגשת מחנק. מי רגיל לנשום אויר צח לא דרך מסנן כותנה מסין? מזל שאנחנו בירושלים שם לאוויר יש תמיד הרגשה שונה. קיץ ובירושלים קריר. נשמנו עמוק והסתכלנו לצדדים לראות מי מסביבנו. חרדת הקורונה עדין לא שככה. ברחובות ירושלים יש ערבוב חסר חן של חנויות ואנשים. יש את החנויות הסטנדרטיות. רק כשנכנסים מבינים שזה לא אותם בגדים. יותר סגור, יותר שמרני. בכל זאת הרוב קובע. יש חנויות לתיירים עם ערבוב של צלחות ארמניות לצד פמוטים מלאי אבק. יש חנויות של פעם עם הריח של לפני 2000 שנה, עיר עם עבר. מידי פעם עלינו על חנויות שוות עם מחירים לא הגיוניים בדיוק כמו בתל אביב. ברחובות צועדים יחד חרדים לצד סטודנטים זרוקים, ערבים, יהודים, תיירים ונשים שיצאו ליום חופש. בסופו של הסיבוב הגענו בחזרה לשוק. הוא כבר התמלא. עדין לא עמוס כמו בימי שישי. ירקות ופירות בצבעים ותצוגות מרהיבות. העמסנו סלים, צחקנו עם המוכרים, דחפנו את העוברים ושבים והתיישבנו לשלב דיבור ג' בחאצ'פוריה . את שלב ב' ביצענו תוך כדי הליכה. אחרי שלקחתי משכנתא כדי לשלם על החניה יצאנו לדרך חזרה וסיכמנו את היום. להלן המסקנות: היה מושלם. לא הספקנו לדבר על הכל. אחת מתחילה משפט השנייה מסיימת אותו. ככל שאנחנו מתבגרות שלא להגיד מזדקנות תכונות הבסיס מקצינות ואנחנו פחות סבלניות לאחרים (מה לעשות הם מעצבנים). הילדים שלנו מושלמים (הלוואי) והבעלים לא פחות (כן בטח..). בקיצור מחפשות ביומן תאריך פנוי ליום כייף הבא.
יוני 2021