אני לא מצליחה לנשום עמוק. לא מצליחה וגם לא ממש רוצה. אני נושמת באופן שיטחי. לא רוצה להעיר את הבטן, את הלב או את הראות. מנסה לעמעם את הכל. לצוף. כל נשימה מכאיבה. העצב עמוק והכול כואב. נשימה היא דבר סטנדרטי, פסיבי. הגוף עושה זאת באופן אוטומטי ובדרך כלל לא מפעילים שום חשיבה בנושא. תהליך שהוא מובן מאליו. ברגיל אין מאמץ לבצע אותו ופתאום באבחה אחת אני מוצאת את עצמי מתאמצת שלא. מתאמצת הפוך מהנורמלי, כי מה נורמלי עכשיו. אני מתאמצת כל הזמן. לא לנשום, לא לבכות יותר מידי, לא להרגיש, לא לשמוע, לא לראות, לא לדאוג, פשוט לא. אבל זה לא עוזר. המעורבות גדולה מידי. אני חלק מכל מה שקורה. אי אפשר לא לראות לא לשמוע לא לכעוס לא להרגיש. אז אני נושמת שיטחי. מכניסה את האוויר לאט וקצת ומקווה שזה יעבור.
כל בוקר כשאני מחכה שהשעון יצלצל להגיד שהלילה הגיע לסופו אני חושבת. משחזרת את היום שהיה ומקווה שהיום החדש יהיה יותר טוב. בינתיים זה לא קורה. אני מתלבשת ושמה על עצמי איפור מכסה הבעות פנים ונוסעת לעבודה. על פניו החיים ממשיכים. אוכלים (הרבה), עובדים (הרבה), מדברים (הרבה) אבל הכל מרגיש שאנחנו בעצירה מוחלטת. עברתי ליד חנות ואפילו נכנסתי. העפתי מבט ומיד יצאתי, לא הבנתי מה אני עושה שם. יצאתי ואז העצב גבר. עשרות עסקים יפלו בגלל המלחמה. אף אחד לא קונה. כולם מרגישים חרא והכל עומד. אנשים מאבדים את פרנסתם בגלל המלחמה ובגלל מצב הרוח הלאומי. יש הרגשה שאין מי שייתן תמיכה או מענה שם למעלה בירושלים במשרדי הממשלה.
אז אני ממשיכה לנשום שיטחי ומנסה לא לקחת ללב ולראות. אני מנסה לשכנע את עצמי כן לקנות ממי שאפשר או צריך בעיקר בכל מה שקשור לתוצרת העוטף. אני מצטרפת לכל מיני קבוצות שמארגנות קניה של פרחים, עגבניות, מנסה לעזור למפונים בכל מיני דרכים ומבינה שזה בטל בשישים לעומת מה שהם באמת צריכים. לנשום עכשיו זו משימה לאומית. בזמן מלחמה כולם משתמשים במושגים מעולם הנשימה. אנחנו מקבלים הנחיות לא לשכוח לנשום או לחילופין לנשום עמוק ולחכות בסבלנות. יש שמדברים על להזרים חמצן לעסקים ולחיים כדי שנוכל להמשיך להתקיים. כולם מדברים על נשימה ואני הקטנה שנושמת שטחי מרגישה עצב עמוק. אז אני ממשיכה לנשום אבל מעדיפה לעשות זאת בעדינות. לא מבינה אייך ניתן להמשיך לנשום רגיל אייך אפשר להמשיך לחיות רגיל, אייך אפשר סתם להיכנס לחנות ולהנות מקניות של בגדים או של נעלים. לא מצליחה להיכנס למוד הזה. לא יודעת מתי זה ישתנה כי העצב עמוק ולא עוזב ואני נושמת שיטחי.
הבוקר נסענו בשליחות למלון של מפונים באזור ירושלים. בדרך חזרה נכנסנו לבית קפה שם בהרים. ישבתי ולגמתי מהקפה, מזג האוויר היה מושלם, הנוף מדהים ומטוסי הקרב לא הפסיקו להרעיד את השקט הפסטורלי. נשמתי לאט וקצת עמוק. עכשיו אני בדרכי למטבח לטגן שניצלים ל30 חיילים. זה עוזר לי לנשום ולהעביר קצת את הכאב העמוק.
נובמבר 2023