באזור הוד השרון למרות השתלטות הנדלן על כל פינה יש עדין שדות מוריקים עם תותים אדומים. המגדלים מוכרים את התותים ישירות מהשדה לפה. יש שם בדרך כלל מין צריף מאולתר עם ארגזי תותים שממש מוכרים את עצמם. אז נכון שמדובר במחירי בית מרקחת אבל התותים פשוט מעולים.
אי שם באמצע הוד השרון עברתי ליד בודקה כזו ולהפתעתי ממש בצמוד עמדו שלוש סוסיתות ישנות ומתפוררות. המשכתי בנסיעה וכל היום עלו בי מחשבות וזיכרונות. מצחיק אייך מכונית אחת ישנה מזכירה לי נשכחות. בסיום יום העבודה חזרתי לשדה וצילמתי את שלושת הסוסיתות, לא יכולתי להתעלם מהשלישיה ומהזכרונות. הסוסיתא למי שלא ממש יודע היא המצאה ישראלית. מדובר ברכב שמקורו באנגליה שעבר שינמוך ושינוי בישראל. בהתחלה ייצרו את המכונית מחלקי פיברגלס שחוברו יחד עם קרשים. עם השנים נערכו כמובן שינויים ופיתוחים והמכונית דהרה ברחבי ישראל ויוצרה עד 1978. הורי רכשו את הסוסיתא הראשונה שלהם ב 1974. הדגם היה הכי זול מדגם ה'קוביה' שהיו שקראו לה בחיבה 'קופסיתא'. אחריה הגיעו כמה שזיכרוני אינו מטעה אותי לפחות עוד שתים מדגם 'כרמל דוכס'. ממכונית תוצרת ישראל הם עברו למכוניות תוצרת גרמניה כי 'רק על הגרמנים אפשר לסמוך שיעשו עבודה כמו שצריך'. משפט אבסורדי שנשמע תדיר במחוזותינו.
לאחר מלחמת יום כיפור מסיבות שהיא לא חלקה איתנו אימא שלי שהיתה עקרת בית שינתה את אורחות חייה. היא התחילה לעבוד, הוציאה רישיון נהיגה ורכשה את הסוסיתא הראשונה. אבא שלי שלא נהג על שום דבר מלבד על הטרקטור היה יושב לידה ומעיר לה הערות כאילו שהוא מבין גדול במכוניות. אף פעם לא הבנתי למה הוא לא הוציא רישיון נהיגה. אימא תמיד אמרה שהוא פחדן, יתכן והיה משהו בדבריה אבל העובדה שרק היא נהגה גרמה להם לעשות הכל יחד. הוא תמיד אמר שיש לו נהגת צמודה וכך באמת היה. הם היו נוסעים לבקר משפחה, לטייל, להגיע אלינו בכל חור שגרנו בו, לקניות ולבילויים כאשר היא נוהגת והוא מחזיק לה את התיק.
המכונית גרמה לאימא שלי להפסיק להיות תלויה באחרים והיא אהבה את זה. היום כל כך ברור לכולם שאי אפשר לחיות ללא מכונית אבל פעם זו היתה משוכה שהיה צריך לעבור אותה. לרוב הגברים היה רישיון והנשים התחילו לאט לאט לכבוש גם את היעד הזה. במובן הזה אימא שלי היתה פורצת דרך בסביבתה. העובדה שלאבא שלי לא היה כל רצון לנהוג במכונית הניעה אותה ללמוד נהיגה ולהיות הרבה יותר עצמאית מנשים אחרות בסביבתה. היום נדיר למצוא אנשים ללא רישיון נהיגה כי למעשה מדובר בכורח המציאות. אני התחלתי ללמוד נהיגה בגיל 17 והרישיון איפשר לי לצאת מהמושב מתי שרק רציתי, עצמאות לשמה. אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות את חיי כפי שאני חיה, לגור באזור שבו אני גרה ולעבוד במה שאני עובדת ללא רישיון נהיגה. מדובר במשהו שהוא הכרחי עד כדי אויר לנשימה.
ביום שחלפתי ליד שדה הסוסיתות פגשתי בסדנה מטעם העבודה אישה אמיצה. היא עלתה לארץ מאתיופיה לפני עשרים שנה, התגרשה, גידלה את ארבעת ילדיה לבד, עבדה מאוד קשה לפרנס אותם ועכשיו כשהם גדלו ורובם עזבו את הבית היא החליטה שהגיע תורה. היא דיברה מאוד בשקט כמעט בלחש ואמרה שמה שהיא רוצה עכשיו זה שני דברים. ללמוד לקרוא ולכתוב בעברית כמו שצריך ולהוציא רישיון נהיגה. אותי זה ריגש. העולם אמנם השתנה מאוד מאז שאימא שלי התחילה לנהוג אבל ההבנה שרישיון הנהיגה מקנה עצמאות לא השתנתה. שלושת הסוסיתות שעומדות בשדה התותים בהוד השרון נראות לעוברים ושבים סתם גרוטאות ישנות מעלות אבק. לי הן מסמלות הרבה יותר. לצד היסטוריה של מדינת ישראל וסטרט אפ מקומי יש כאן סמל לעצמאות ופריצת דרך.
ספטמבר 2024