השבוע רויתי נחת או שיש לומר נבנתה לי ציפיה לנחת עתידית מה גם שזו הייתה הזדמנות להעלות זיכרונות ולהזכיר לי נשכחות. הבת המועדפת התקשרה השבוע והתעניינה בגורל האהיל של סבתא. לא מדובר באהיל אלא בשנדליר. מפלצת זכוכית שהאירה בגאון את הסלון בבית הורי. לאימא שלי היה טעם מיוחד וכך גם היה ביתה. היו דברים שהיא חסכה ולא קנתה כלל היה והיו שהיא השקיעה תועפות ומיוחדות רבה. האהיל היה מהדברים שהיא השקיעה בהם את מיטב כספה ולא החליפה אותו אף פעם. היום כשמסתכלים עליו הדעות נחלקות לשתים. יש שיגדו מה זה המונסטרוסיטי הזה. גדול, מלא נוכחות, צבע בהיר אבל הכובד אלוהים. ויש שיגידו וואו איזה וינטג' מדהים, זכוכית מיוחדת מושפרצת עם משיחות צבע וחלוקה כ"כ מיוחדת. אני שותקת, התרגלתי אליו ולכן לא מיהרתי להיפטר ממנו כמו מכל השאר.
כשהורי נפטרו אחותי ואני ערכנו מסירת חיסול לרוב הדברים שהיו בבית. היום אני מוצאת את כל ה"שכיות חמדה" האלו בכל שוק וינטג' במחירים של בית מרקחת. מה לעשות לא כל דבר חייבים לאהוב ואת כל השמונצעס שהיא אספה אני, יש לומר, קצת פחות חיבבתי. בין יתר אהבותיה היו כל מיני כלי זכוכית פולניים למהדרין. היום קוראים להם מורנו ועוד אבל אז זה היה פולני, ורוד ולא אצלי בבית. כשהשכרנו את הבית להורסים למיניהם הסרנו את האהיל והנחנו אותו כלאחר כבוד ברפת שהיא המחסן שהכל נכנס אליו ואף פעם לא יוצא. יש לרפת דלת ברזל ענקית שההורסים די חסמו עם כל מיני זבל משלהם ועכשיו יש להניח הם עומלים לפנות אותו כי אנחנו נוסעים לשם מחר. עד כמה שאני זוכרת לא הינו ברפת כבר שנה ולא בטוח שהאהיל עוד חי וגם לא בטוח שהזיכרון מתאים לדירה שלה. לפעמים זוכרים משהו כמיוחד ונדיר וכשרואים על אמת זה מתגלה קצת פחות אבל למה לקלקל לי את הנחת. הנה גידלתי ילדה לתפארת שבטוח תיזרוק את כל הדברים שלי כשאפרד מהעולם אבל היא יודעת להעריך וינטג'.
בבית סבתו של שר החוץ היו כל מיני שכיות חמדה שאני חשקתי בהם, בין היתר היה גם באהיל שבסלון. בסופו של דבר לאחר חלוקת הרכוש האהיל נותר בבדידותו בבית כי לשמחתי אף אחת לא רצתה אותו. אני אימצתי אותו לחיקי והוא מקשט את הסלון בביתנו מזה שנים אינספור. עד היום אני לא מבינה איך אהיל כזה טרנדי התגנב לבית פולני. למען האמת צשה להלן הסבתא, הייתה אישה מדליקה ברמות ויש להניח שאם לא היה כזה פער גילים בינינו היינו הופכות לחברות טובות. טעם טוב היה לה וזה כבר נדבח חשוב בחברות. גם לשר החוץ יש זיכרונות טובים מהסבא והסבתא האלו שככל הנראה לא היו טיפוסיים לסביבתם. היום כשאני חושבת לאחור יש בי צער שלא הכרנו אותם יותר לעומק אבל היינו צעירים ועסוקים והיו גם כל מיני מורכבויות משפחתיות הקשורות למוצא הפולני של המשפחה.
השיחה שהייתה לי עם הבת המועדפת השבוע החזירה אותי באחת לאהיל המיתולוגי שלי ולבית הורי. גם שם היו כאמור סממנים פולניים אבל הקשר עם הנכדים היה הדוק עד מאוד. גרנו בביתם שנתיים עם שלל הילדים. עד היום אני לא מבינה אייך הם הסכימו אבל מה שכן נבנה בשנתיים האלו היה הקשר הטוב עם הנכדים. הייתה בינהם אהבה גדולה והורי הקפידו לנכוח בחיי הנכדים בכל דרך אפשרית. אני אשמח מאוד (דרך פולנית להכריח את הנכדה האהובה לקחת את האהיל..) אם האהיל אכן ילקח ויתלה אצל הבת המועדפת. יהיה בזה סוג של סגירת מעגל אהילי ומשפחתי. אני בונה כאן ציפיה אבל יתכן והוא לא עמד במבחן הזמן. אם כן, הרי שיש סיכוי שהאהיל הפולני מבית הורי יהפוך להיות שנדליר טרנדי בבית תלאביבי טיפוסי.
דצמבר 2024