שתית הקפה של אחר הצהריים הפכה מתי שהוא, לטקס חשוב במהלך היום שלי. בתור ילדים לא שתינו קפה גם לא ההורים. בבוקר לפני הריצה לאוטובוס מס 11 שלקח אותנו עד למעלה בדרך לבית הספר, שתינו קקאו. לא שוקו, קקאו עם חלב. למעלה היה קרום דוחה שרק אחרי שדגו אותו הסכמתי לשתות את הדבר הזה. בדרך כלל הלכנו לבית הספר ברגל דרך הוואדי. היה מין שביל וצעדנו בו הילדים מהרחוב. לייקה הכלבה של טניה השכנה ליוותה אותנו חלק מהדרך והשאר לבד. ראינו נחשים בדרך, קטפנו פרחים, חלמנו והגענו לבית ספר. בחורף נסענו לפעמים באוטובוס. לאוטובוס היה מסלול שהתחיל במרדכי ואם שמענו שהוא עבר, רצנו מהר לגולומב שהיה בצד השני. בדרך כלל הספקנו לתפוס אותו. היו לו שני נהגים קבועים לקו הזה. יוסי ויוסקה. יוסי היה פחות נחמד מיוסקה הג'ינג'י שנתן לנו לעמוד לידו ולעתים גם להחליף הילוכים.
בשבת אחר הצהריים, אצל הדוד והדודה, ליד עוגת הפרג עם השוקולד למעלה, שתינו תה והמתקנו עם דבש, כי זה בריא. לא זכור לי מתי נכנס הקפה לתפריט. יום אחד הוא פשוט היה שם. לנו הילדים לא הרשו אבל ההורים אהבו. אימא שתתה נס בלי סוכר עם טיפה חלב ושיהיה לאדינו – מלא עד הסוף. אבא אהב מתוק. כפית גדושה של נס. כמות כפיות הסוכר הייתה תלויה אם אימא מסתכלת או לא וחלב. ליד הקפה עוגה. ביום שישי היו תמיד כמה עוגות. עוגה כושית (במילעיל) וארבע עוגות שמרים. שתיים עם שוקולד ושתיים עם פרג. באירועים מיוחדים היו פחזניות או קרמשניט. בפסח זו הייתה עוגת מצות עם קרם שהיה מורכב ממרגרינה ומעט קקאו. העוגה לא הצליחה להחזיק מעמד יותר מרבע שעה, זללנו אותה במהירות. אנחנו עזרנו לאימא וטבלנו את המצות ביין מהול במים. לעוגה הייתה צלחת מרובעת מיוחדת מפלסטיק עם צדדים מורמים. הצלחת גרה במהלך השנה בקופסא של הכשר לפסח בבוידם והוצאתה סימנה את בוא הטעים.
והיו העוגיות של מָמֶה. סבתא מָמֶה גרה אתנו, היא הייתה האימא של אבא. היו לה שני מאכלים עיקריים שאהבנו. פֶלְקַשֵה – מרק הגריסים עם השמאלץ בפנים ועוגיות. העוגיות היו מדהימות. זהובות בצורות שונות עם סוכר למעלה. היינו מתחננים ואז היא הייתה נעמדת במטבח ומכינה אותן. כשגדלנו ניסינו להתחקות אחר המרשם ולא הצלחנו. אני זוכרת מיץ תפוזים שהעניק לעוגייה את הצבע, בצק שלשו הרבה וקופסת צורות של חיות מפלסטיק שהוצאה מהארון. אנחנו הילדים עזרנו קצת כי היא לא הרשתה יותר מידי ואז לתנור. משם לקופסאות הגדולות עם המכסים. אנחנו לא היינו מהטובלים. היו כאלו שכן. בנדוד אחד (רוני) במיוחד שהיה מדבר תוך כדי שהעוגייה טבולה בכוס, מתפוררת לאיטה והופכת את הנוזל שבכוס למין דייסה. אנחנו העדפנו עוגיות חזקות ומשקה צלול.
בקיבוץ בצבא, הכנו כולנו עוגות ועוגיות בימי שישי אחר הצהריים במטבח הראשי. למי היה אז תנור. המנהג של לשבת אחר הצהריים ולשתות נס עם עוגייה התחיל בקיבוץ. היינו מגיעים מכל העבודות שלנו מתיישבים, שותים ומדברים. העוגיות ששלטו אז היו בעיקר "צ'וקלטצ'יפס קוקיס" שאת המרכיב העיקרי החבר'ה האמריקאים קיבלו בחבילות מהבית והכניסו לעוגיות.
לקראת סוף יום העבודה אני מתחילה לחשוב על הקפה. אני מתכננת את ההגעה הביתה, ההכנה של הקפה הפולני שלי - כפית שטוחה של נס (עלית, הישן והטוב...) קצת חלב בלי סוכר. חולמת גם על עוגייה אבל פחות מיישמת. בד"כ קפה בלי עוגייה, בכל זאת צריך לשמור. אם יש שאריות משבת אז מגניבים קצת אבל עדיף בלי. במיוחד עכשיו כשמתחילים לצאת מהקורונה ומגלים כמה עלינו.
קפה של ארבע אחר הצהריים גם אם יוצא שבע.
אפריל, 2020