הבוקר התעוררתי לקול הרעמים. שונאת חורף. לא סובלת גשם ולא איכפת לי שישראל מתייבשת. לא שאני כל כך בעד הקיץ אבל מעדיפה אותו בגדול על החורף. הגשם והאפרוריות והכל גורמים לי לדכדכת ולהתכנסות בדלת אמותי. ירדתי ממש מוקדם למטבח והתחלת עם מלאכת הבישולים והאפיה. ככה זה אצלי ביום שישי. יש לי זמן עד אחת עשרה וחצי כי אז אנחנו שמים פעמינו לכיוון העיר הגדולה כפר סבא להוציא את הראשון לציון מהגן. שישי הוא אצלינו וכל התיכנונים מכוונים לכך.
אתמול כשחזרתי מהעבודה נפלה עלי רוח אפיה ואפיתי את העוגיות של סבתא מינה. סיפור מצחיק אייך הגיע אלי המתכון. ישבתי בפגישת עבודה ועל השולחן עמדה בנון שאלנטיות שקית עם עוגיות. מאחר ויש לי חולשה לדברי מתיקה הושטתי יד וטעמתי. הטעם היה בול של העוגיות של סבתא מינה. עוגיות דקות ונימוחות עם ארומה של לימון וטעם גן עדן. העוגיות של סבתא מינה היו אצלינו מותג. מינה היא אימא של אחד החברים ובמשך שנים היא פינקה אותנו בעוגיות שלה. לפחות פעם בשבוע היה מגיע משלוח מהקיבוץ ואנחנו אהבנו אותן והתענגנו עם כל עוגיה ועוגיה. השנים עברו, הילדים גדלו וסבתא מינה כבר לא בכושר של פעם. משלוחי העוגיות הופסקו ולנו נשאר הגעגוע. מיד לאחר שטעמתי מאותה שקית אורו עיני וביקשתי מתכון שהגיע לאחר מספר ימים. נגלה ראשונה יצאה לדרך ונגמרה מהר מאוד. אתמול אפיתי את הנגלה השניה והבוקר לקול הגשם אני יושבת במטבח, כותבת, שותה תה ומנשנשת עוגיות. את הקפה הראשון כבר שתיתי ועכשיו בא לי התה הפולני הזה עם הלימון.
איכשהו החורף שיש אומרים שיגמר מחר, גורם לי לחזור למקורותי בבית אבאימא. אבא שלי אהב תה, הוא גם אהב למחזר שקיות תה. תמיד אבל תמיד היתה שקית תה באיזה כלי במטבח. לפעמים גם יותר משקית אחת. עד היום בגילי המופלג אין מצב שאני אזרוק שקית תה. קודם כל היא תעבור לקערית המפונפנת להשהיה. אח"כ אני אסתכל עליה ואניד בראשי לעצמי ואתגבר על השורשים וההרגלים ואזרוק אותה כלאחר יד לאשפה. מה לעשות קשה להתגבר על הרגלים. אני יודעת שזה לא רק אצלי כי בשבוע שעבר כשהגשתי תה לאחד החברים הוא אמר לי "חבל על השקית, אולי עוד מישהו רוצה". אין, זה כנראה הדור שגידל אותנו שהכניס לנו כל כך הרבה הרגלים מגונים לראש. מגבות למשל, אני בחיים לא אזרוק. אם הן לא טובות להתנגב איתן אז אפשר להשתמש בהן למטרות אחרות. לשים בכניסה לבית כשיורד גשם, לנקות את המטבח. לגזור ולתפור מגבות מטבח קטנות ועוד ועוד. לא זורקים. אימא שלי הפכה כל דבר למגבות מטבח אפילו את הפיג'מות הישנות של אבא שלי. היא היתה אלופת המיחזור הרבה לפני שזה היה אופנתי. בכל הנוגע לתה היא גם הקדימה את זמנה ונהגה לפצוח את הבוקר עם תה סירפדים. כן, סירפד כך היא קראה, טוב לבריאות והיא שמרה על בריאותה. עוגיות היו פחות הקטע שלה אבל בזיקנתה היא שכחה שזה לא בריא, בכל זאת האלצהיימר כבש את מוחה והיא רצתה לאכות ממתקים. היינו הולכות בסופר וכל ממתק או עוגיה שמצאו חן בעיניה היא ביקשה ממני אישור שזה בסדר לקנות והניחה בשימחה ועליזות בעגלה. אחרי כמה סיבובים בין המדפים הייתי מחזירה את הממתקים למדף, כי יש גבול לכמה מתוק היא צריכה. מבת מורדת הפכתי באחת לאימא פולניה מצויה.
היינו יושבות ושותות ,אני קפה, אימא תה או קפה, אבל לאדינו (מלא עד הסוף), המטפלת ההודית צ'אי ומנשנשות מתוקים שהרגע הבאנו מהסופר. הזמן רץ, הבישולים מתקדמים, הלחם מחמצת כבר עבר שני קיפולים ותיכף יגיע גם השלישי. מרק העגבניות עם האורז מוכן. יש עוף בתנור והפאי רועים מחכה לתורו. הגשם ממשיך לטפטף ואני עם התה והלימון והעוגיות.
דצמבר 2024