אני אוהבת לקרוא. פעם קראו לזה תולעת ספרים. השמועה אומרת שילד שגדל בבית שקוראים בו יגדל להיות אוהב קריאה . אצלי במשפחה זה לא בדיוק כך. הורי לא קראו ספרים. אבא שלי התעמק יומיום במעריב. קרא אותו מלמעלה למטה, בסדר מופתי כולל מודעות האבל. לא ממש ספרות יפה. אמא שלי לעומת זאת התעמקה בשלל תחביביה שכללו השלטת סדר וניקיון ברחבי הבית, בישול, תפירה, כביסה וכמובן הערות בונות לילדים. לדבריה פעם היא אהבה ספרים. בפולנית מדוברת זה: "קראתי כשעוד היה לי זמן". מאז עברו הרבה מים בקישון והספרים בבית היו צריכים לעמוד בסדר מופתי על המדפים וחס וחלילה שלא יאגרו אבק. גם דור ההמשך לא ממש חובבי קריאה. אמנם הם היו חשופים לספרים משחר היוולדם אבל זה לא עזר. לכל אחד מהם הייתה תקופת קריאה אבל זה לא נמשך. יתכן שאהבת הקריאה מדלגת דור, כל שנותר זה לחכות לנכדים.
ספרים הקיפו אותי משלבים מאוד צעירים של חיי. הייתי ילדה די קטנה כשהלכתי לבד לספרייה בטבעון. מרחק די הגון לילדה בת 7-8 . גרנו בקרית-עמל למטה והספרייה הייתה בבית ההסתדרות בטבעון. היום אין מצב שילדים ילכו כזה מרחק לבדם. מהספרייה אני זוכרת בעיקר את הדרך חזרה הביתה עם השלל. שביל מוקף עצי אלון וחרוב ולאורכו ספסלי אבן. אני הולכת או יותר נכון משתרכת בשביל וקוראת תוך כדי. מידי פעם מתיישבת על ספסל וממשיכה לקרוא. את הספר הראשון סיימתי עוד לפני שהגעתי הביתה. כשעברנו למושב הכירו לי את הספרייה ברכסים. מבנה גדול שהיה מחולק לשלושה חדרים. אזור ישיבה לקריאה ולעיון. אולם גדול לספריית הילדים ואזור קטן יותר אבל עמוס מאוד של ספריית הגדולים. גיל תשע הגדיר אותי באופן אוטומטי לקטנים. החוקים היו נוקשים. הייתי צריכה להוכיח ליעלה הספרנית שסיימתי את כל הספרים של הקטנים ורק אז ישקלו אם להעביר אותי לגדולים. החלפתי שישה ספרים בבת אחת. כל המשפחה הייתה מנויה כדי שאוכל להחליף יותר מספר אחד או שניים. בהתחלה הספרניות היו ספקניות לגבי הקיבולת שלי. היו חקירות. עברתי אותן בשלום. בדרך הביתה במדרגות ליד הבית של דודה חנה הייתי יושבת וקוראת בלי הפרעות. ביקשתי בלי סוף עד שהצלחתי לקבל אישור לעבור לצד של הגדולים. הספרניות הבינו שלא נותר לי מה לקרוא בקטנים. גם את הספרים שם גמעתי בלי מעצורים. הייתי ילדה חולנית וביליתי הרבה בבית. לא היה אושר גדול יותר מלשכב במיטה ולהיות מוקפת בערימות של ספרים (גם היום...). קראתי הכל. הספרים בספריה לא הספיקו לי. אמא הביאה ספרים מכל השכנים. ערמות על ערמות. לא בחלתי בשום ז'אנר. היו לנו בבית ספרים של הוצאת עידית ובניהם 'זעקת האמהות', 'הוואי', 'קדמת עדן' ועוד רבים וטובים. קראתי וקראתי ואני לא מפסיקה עד היום. היו תקופות שנמנעתי באופן מכוון מלהתחיל לקרוא ספר חדש. ידעתי שספר טוב יגרום לי להתעלם מכל מטלה ולא משנה עד כמה היא חשובה. בנסיעות לחו"ל סחבתי איתי הרבה ספרים. ספר אחד לטיסה ליעד. ספר שני לטיסה חזרה. שאר הספרים בהתאם למספר הימים של הנסיעה. חלק לא מבוטל מהספרים, לאחר התלבטות לא פשוטה, נשארו ברחבי תבל. גם לאוהבת ספרים כמוני היה צורך לפנות מקום לשכיות החמדה שנרכשו. בעבר כשעוד טסנו, רכשתי טאבלט במיוחד לקריאת ספרים. האפשרות, להעמיס עליו עוד ועוד ספרים, מבלי שמשקל המזוודה יושפע מהכמות שבו היא תענוג צרוף.
מעטים הספרים שלא סיימתי את קריאתם. סיפור טוב, ארוך, קצר, בהמשכים מסובך או קליל הכל הולך. אני זוכרת מספר לא מבוטל מהספרים שקראתי. הסיפורים חיים איתי בצמידות מופלאה. אחרים, חשובים לא פחות, גרמו לי להנאה קצרה ונעלמו מזיכרונותיי. הצורך לעוד ועוד ספרים לא פוחת עם השנים. אהבת הקריאה שלי היא אחת מהתכונות שאני הכי אוהבת בעצמי.
דצמבר, 2020