צמוד למושב כפר חסידים שבעמק זבולון זורם נחל הקישון. אנחנו הכרנו אותו כנחל הקישון במלעיל. הוא זרם לאורך המושב ולא ממש היווה חלק מכובד בילדותינו. הוא פשוט היה שם. לאימא היו סיפורים עליו, אייך הוא עלה על גדותיו והציף שדות, אייך הלכו אליו לעשות תשליך (גם במלעיל) וגם מבחינתה הוא פשוט היה שם. לא נחל מי יודע מה, סתם נחל מלוכלך, מלא אנופלס ושאר מרעין בישין. בשבת ביקרנו חברים מהכפר ויצאנו לטיול לקישון. פתאום הכרתי נחל אחר עם שבילים ופינות חמד, נחל שעובר חידוש וריענון ממש נחל חדש. במשך שנים הנחל היה תעלת ביוב פתוחה. בשנים האחרונות התברר לי הושקעו מיליונים לצורך שיקום הנחל, מאזור קריית חרושת (טבעון) עד סופו שבאזור מפרץ חיפה וזה בהחלט ניכר.
טיילנו לאורך קטע קטן ונהנו מיום סתווי שעדין הרגיש קיץ. חבשנו כובע, מרחנו קרם הגנה ויצאנו לטייל במחוזות הילדות של חלק מהחבורה שהתקבצה. היינו קבוצה לא קטנה של אנשים ששמחו להיענות להזמנה לטיול + טבילה בבריכה + ארוחת צהריים. מי לא מסכים לשבת פינוק מהסוג הזה. לכל אחד מאיתנו יש מעגלי חברים שבדרך כלל לא מתערבבים, כאן אולי בגלל שהזוג המארח נוהג לרקוד ריקודי עם, המעגלים התערבבו. אז היו שרקדו והיו שלא והיו מכאן והיו משם. שיננו שמות והקשרים מה שהפך את האירוע למאתגר ומעניין.
תוך כדי הטיול פגשתי מטיילת שנחה לה בצל עצי הזית. התברר לי שהיא חלק מקבוצה שחוצה את ישראל לאורכה ב'שביל ישראל' וכפר חסידים הוא נקודה על המפה של השביל. הקבוצה גומאת קילומטרים רבים במשך שישה ימים בשבוע ואת השבתות הם מנצלים למנוחה, כביסה והתארגנות. נפגשו לצד הדרך והתפתחה שיחה על היציאה מהשגרה לתשעה שבועות של שיכרון חושים. כמו בהרבה מפגשים נשיים השיחה קלחה תוך מספר שניות ומיד למדתי על הישוב בו היא מתגוררת, צור הדסה, ועל כמה קווים מקבילים ושונים בין שתינו. היא בפנסיה, נמצאת בדיוק בין פרויקטים והרגישה שזה הזמן לצאת למסע אישי וקבוצתי. הרהרתי ביכולת לעצור את החיים ולהתנתק מהכול. לא בטוחה שמתאים לכולם או שאולי נובע מעוד החלטות אישיות כאלו ואחרות. אני עוד לא שם, יש לי עוד קצת זמן עד הפנסיה.
במהלך הטיול הרחתי את הארומה המיוחדת של הכפר. רחובות המושב זרועות ברפתות גדולות. בהרבה מושבים הוציאו את הרפתות מאזור המגורים, כאן לא והריח נישא באוויר. ריח זבל מעורבב בתחמיץ, אותו אוכל מיוחד שניתן לפרות עם ארומה בילתי ניתנת להחמצה. לקראת סוף המסלול עברנו ליד הבית של סבא וסבתא. הם כבר הלכו לעולמם לפני הרבה שנים והבית סגור ומסוגר. אין כבר רפת בחצר וגם לא לול. הכל ניראה ישן ומט לנפול. עברתי ליד הבית וראיתי אותנו רצים בחצר שאז נראתה לי ענקית ועכשיו היא כל כך קטנה. בעיני ילדים הדברים תמיד יותר גדולים. ככל שמתבגרים הפרופורציות משתנות. מה שהיה גדול ומיוחד הופך להיות קטן וגם קצת רגיל. מכל המשפחה רק בנדוד אחד נשאר במושב וכחלק מהפתעות הטיול פגשתי גם אותו. העלנו זיכרונות ודיברנו על הצלת הגפנים של סבא. בחצר של הורי יש עדין מספר גפנים עתיקות שאבא שלי הציל מהחצר של סבא. בתקופות טובות הן הניבו שלל ענבי מוסקט נהדרים. אני לא הצלחתי להנביט אותן מחדש אצלי בחצר. אולי בחורף הקרוב בכוחות משותפים נצליח לגדל שתילים מהגפנים הנהדרות האלו.
הזמנה לבילוי עם חברים בשבת הניבה יום של כייף, הכרות מחודשת עם נחל שעבר שדרוג ומפגשים מעניינים. טיילנו, טבלנו ובעיקר בלסנו. לאחר הארוחה המרכזית הגיע זמן הקינוחים, העוגות והשתייה ולצידם היו גם קצת ריקודי עם. לא הכרתי אף ריקוד אבל במיוחד בשבילי השמיעו את ה"רועה הקטנה". יש דברים שלא שוכחים ואני פיזזתי ממש כמו בשנות העשרים שלי.
נובמבר 2022