שר החוץ ואני באים מבתים שונים. למרות השוני יש לא מעט מהמשותף. ארוחת ערב בשישי למשל התקיימה בשני הבתים. המסורת זהה למרות ההבדלים. בשני הבתים התכנסו בשישי לארוחת משפחתית. התפריט היה סופר שונה אבל העיקרון היה זהה. עד כמה שאני זוכרת ארוחת הערב בשישי בבית הורי הייתה רגועה יחסית. לא היה טקס ברכות או שיחות על עניינים ברומו של עולם. היה אוכל טעים ומיד בסיום הארוחה כל אחד פנה לעיסוקיו. ככל שגדלנו העיסוקים היו בעיקר להיפגש עם החברים. גם הורי היו לחוצים על היציאה למיפגש החברתי שלהם בשישי. יתכן שזה היה סוד הקסם. אוכלים גומרים יוצאים. עם פרוץ הילדים היה לנו ברור שגם אנחנו נמשיך את המסורת שגדלנו עליה. לא מהרנו להפך חיכינו לזמן המתאים. לשלב בחייהם שבו נוכל להושיב אותם ליד השולחן ביום שישי. לא פשוט לגדל שלושה ילדים עם פלפל בתחת. כשהם היו קטנים המטרה שלנו הייתה להגיע בחיים (אנחנו והם) לשעת השינה שלהם. השלב הראשון שסימן את התחלת סוף היום היה ארוחת הערב. ברוב המשפחות מדובר בארוחה סטנדרטית של ביצה-סלט-פרוסה. יושבים אוכלים מדברים. אצלינו זה היה דומה והרבה שונה. מבחינת האוכל היה דומה רק הרבה יותר, השאר היה תוספות שלנו. הם נהגו פחות לשבת ויותר להשתולל. השלב הבא היה הויכוח מי עולה איתם למעלה. המנצח היה נשאר במטבח לנקות ולסדר והשני היה מעמיס את השלושה למקלחת-שיניים-פיג'מה. אם צלחנו את שני השלבים האלו כל מה שנותר היה להשכיב אותם לישון. אחד נרדם מיד. השני רצה עוד ועוד סיפורים והשלישית סרבה לכל הצעה שקשורה בשינה.
לא היה מצב שבשלב הזה של החיים נושיב אותם לארוחה בשישי בערב. חיכינו שהם יגדלו ואז התחלנו להרגיל אותם לארוחת שישי ערב. היה לא פשוט. לשבת? ארוחה בשרית בערב? לדבר אחד עם השני ולא לריב? בקיצור התעקשנו ובדרך כלל הצלחנו. הילדים כל כך התרגלו שהיום זה כבר ברור מאליו שהם מגיעים כל שישי לארוחה מושקעת ואיך לא, לקחת קופסאות הביתה. השבוע החלטתי להפתיע את בני הבית, בא לי חופש. שיגישו לי ארוחה. לא התחשק לי לעמוד גם השבוע במטבח ולבשל. מילא הבישול אבל הקומבינות והחישובים של מה כל אחד אוהב/שונא/רוצה, מצריך מחשב על חלל לכל האפשרויות. כל שישי אני מנסה להמציא מחדש. הבעיה שהמטבח זה לא החלק החביב עלי בבית והקרציות מתלוננים. מה שוב עוף בתנור? רק קרמשניט? ממש דיכאון כל הטוב הזה שמכינים להם.
אז בהחלטה מושכלת הודעתי לכולם שהשבוע אין ארוחה. מאחר וזה קורה מידי פעם הם לא ממש התייחסו רק הביעו התעניינות לאן אנחנו נוסעים. אנחנו תיכננו לצאת עם חברים לארוחת ערב במסעדה. פשוט ותמים. מסתבר שמאוד תמים. עובדה ידועה היא, כך מסתבר, שאין מצב למצוא מקום לשישי בערב במסעדה שלושה ימים לפני. צריך לתכנן לפחות שבועיים מראש. ישבתי שעתיים על הטלפון. אין מסעדה אחת שלא הגעתי אליה. מהוד השרון, כפר סבא, הרצליה ותל אביב. התקשרתי לכולן. הציעו לי להגיע בחמש או לחלופין בעשר. כל השאר הצחקתי אותם. נרשמתי לקבוצות המתנה, קבוצות רכישה וכל אופציה שתאפשר לי לצאת בשישי ערב מהבית. נאדא, כלום, זירו, אפס.
הזלתי דמעה או שתיים, גנזתי את החלום ומיד התעשתי. אי אפשר בלי לאכול, אז יאללה זה הזמן לתכנית חלופית. אני מתכוונת לבלות בשישי ולא אכפת לי איפה. מרכז הבילוי הועבר לסלון. קוד הלבוש הוחלף לפיג'מה או טרנינג נוחות. החלטנו על תפריט קלי קלות של שניצלים, תפוחי אדמה מעוכים בתנור, סלט ולקינוח תותים עם קצפת. מי אמר שאי אפשר לבלות בבית ערב חורפי עם חברים בלי הרבה עבודה. בחרנו סרט, נקנה בירות וזה יהיה הבילוי בשישי הקרוב. רק אל תגלו לקרציות, יש מצב שהם עוד יצטרפו השם ישמור......
דצמבר 2021