איזה בוקר בילתי. גם ככה אני לא אוהבת לקום על אחת כמה וכמה בשישי בבוקר. אז למה למה החות'י הזה עם השמלה יורה דוקא בארבע וחצי לפנות בוקר. תרועת האזעקה נשמעה ואנחנו מתורגלים שכמונו אוספים את השמיכה והכלב ויורדים לממ"ד. אחרי שעברו עשרת הדקות שר החוץ עלה בחזרה למיטה לנסות לישון ואני נשארתי לראות את הפרק האחרון בסידרה 'הנעדרים'. סידרה מומלצת למי שאוהב אקשן מעורב במתח מעורב ברציחות ועוד. אם משווים את המופרעות של האנשים בסידרה ואת מה שקורה לנו במדינה ובכלל אפשר להגיד בלב שקט ומודאג שהעולם השתגע.
אתמול נפגשנו עם חברים, אכלנו, שתינו, תכננו חופש משותף ונהלנו דיון על השתלטות ה AI על עולמינו. מסתבר שהתחום הזה מאיים לתפוס את מקומם של האנשים בהרבה תחומים ולגרום לנו להיות מחוסרי עבודה. התוצאה של ההשתלטות הזו יכולה לגרום או לכאוס או לסתלבט עולמי. לפי המצב היום נראה לי שהכיוון הוא כאוס. הרי לא חסרים לנו מלחמות ודיקטטורים מופרעים שינסו להחליט עלינו. גם היום יש לי הרגשה שאנחנו נשלטים ע"י דיקטטור במסווה של דמוקרטיה אבל בבוקר כזה אני מעדיפה פחות לחשוב ולהתעצבן ויותר לחפש את מה שגורם לי להנאה.
השבוע שאלה אותי מישהי אם יש לי מישהו שם. לא הבנתי את כוונתה וביקשתי הסבר. 'נו, בגלל שאת לובשת את השרשרת של החטופים כל הזמן אז חשבתי שאולי יש לך קשר אישי?' לקח לי שניה לחשוב ועניתי לה שנראה לי שלכולנו יש מישהו שם. 'נכון את צודקת, אבל למה את עם השרשרת הזו כל הזמן?' לא חשבתי שאצטרך להסביר את ההתעקשות שלי למרות שאני ידועה כחובבת כחובבת תכשיטים. יש לי קיר שלם בחדר השינה עם מיליון שרשראות בצבעים, גדלים וצורות שונות ומשונות. כל בוקר לפי הבגדים נבחרת השרשרת המתאימה. מאז השביעי באוקטובר, היום הנוראי הזה, השבת הארורה וכל החטופים וההרוגים היה לי צורך להביע משהו. כשיצאה דיסקית החטופים אימצתי אותה וידעתי שזו ההפגנה שלי. אני לא עונדת שום שרשרת אחרת מאז, רק את הדיסקית של החטופים. בהמשך הוספתי לה גם את הסמל הצהוב. בשבילי זו נקיטת עמדה. אני לא מהמתמידות בהפגנות ובעימותים, אבל הלב שלי איתם ואני מפגינה בדרכי שלי.
לא יודעת מה יהיה עתיד העולם עם כל האינטיליגציה שמאיימת לכבוש אותנו אבל לא נראה לי שה AI מוצלח ככל שיהיה יצליח להשיב חטופים ובטח ובטח לא לתפוס איזה חות'י עם שמלה ונשק איראני. בנתיים אנחנו היושבים בארץ הקודש, מלקקים את הפצעים, קוברים את ההרוגים, חלקנו מנסים להבין מה קרה ולמה, אחרים מתעלמים וכולנו מנסים להמשיך לחיות. הבוקר עם האזעקה קמתי ולא התרגשתי, התרגלתי וזה העציב אותי. מסתבר שאפשר להתרגל לכל חרא והנה עברו כבר 455 ימים ושום דבר לא השתנה. אני מקווה שאף אחד לא רוצה להתרגל למצב. עדין נלחמים בעזה ועדין לא מצליחים להחזיר את כל החטופים. אני מרגישה שמושכים אותנו באף, מדברים בסיסמאות ולא עושים די. כולם צריכים ללכת עם דיסקית החטופים. כולם צריכים לשאול עד מתי. כולם צריכים להבין שעד שכולם לא יחזרו לא נוכל להמשיך הלאה. אז נכון שלמראית עין החיים נמשכים. עובדים, קונים, יוצאים אבל יש מין הרגשת חסר ועצבות שלא תחלוף עד שכולם לא יחזרו. נראה לי שלקום בארבע וחצי לפנות בוקר לא עושה לי טוב. אז יאללה אני קוראת לכולם לנקוט עמדה ולהפגין כל אחד בדרכו.
ינואר 2025