כשאני קונה בגדים או נעליים אני אוהבת למדוד. תגידו שאני זקנה אבל אני אוהבת להרגיש על עצמי את המוצר לפני שאני רוכשת אותו. סביבי כולם רוכשים "און ליין" וזה קורץ, בעיקר עכשיו כשהכול סגור ונעול. אופציה נוספת היא לקנות בסופר. לפי התקשורת אפשר למצוא שם הכל, כולל בגדים אבל אני אוותר. לא ניראה לי שזה הטעם שלי. אני די קרצייתית בכל הנוגע לרכישות שלי. מתעמקת, חוככת אם זה בדיוק מה שאני רוצה. בנעלים המצב הרבה יותר חמור. מודדת עם גרביים ובלי גרביים. חושבת אם אני בכלל צריכה את הזוג הזה. האם המחיר שווה, עם איזה בגדים זה ילך. בקיצור מורכבת אבל רוכשת גם רוכשת. לא חסרות לי נעליים. לא אימלדה אבל קרוב.
לאמא שלי היה חלק משמעותי בשריטה שלי לבגדים ובייחוד לנעליים. היו לה מיליון זוגות, כולם על עקבים עדיפות לדקיקים וקוצניים. חוץ מנעלי התעמלות כולם היו עם עקבים אפילו נעלי הבית. הייתה לה רגל מיניאטורית – מידה 35 וצרה. ממש מידה של ילדים. היא אהבה להסתובב בהדר ולחפש את הנעל שבדיוק חסרה לה ולקנות לפחות שתיים שלדבריה היו ממש מציאה. כל זה לא גרם לה לקנות לנו הילדים הרבה נעליים. איתנו זה היה סיפור אחר לגמרי. לילדים יש תכונה מעצבנת שהם גדלים וצריך להחליף להם את הנעלים כל הזמן. לאמא שלי היה פתרון יצירתי ביותר: קונים לפי עונות השנה. נעלים גבוהות בחורף וסנדלים בקיץ, מלבד לאירועים מיוחדים שהיו נדירים ביותר. מאחר וכך מה שקנו היה צריך להתאים להכול. בדרך כלל בצבע אחיד ומשעמם או כנראה מה שהיה במבצע - חום. לא אשכח זוג נעליים אחד שקיבלתי לכבוד החורף. עוד לא היה ממש חורף אבל מרוב שהתלהבתי לא התאפקתי ונעלתי אותן למחרת לבית הספר. הדעה של כולם הייתה שהן מכוערות. פשוט כך. ביקורת חדה ואכזרית. הנעליים הסתתרו עם הרגלים מתחת לשולחן. הביתה הלכתי מהר ולבד בלי כל החבורה. העלבון זכור לי עד היום. מאז למדתי מה יפה בעיני ומה יפה בעיני אחרים. לא תמיד זה אותו הדבר. זוג נעליים נוסף שאני זוכרת ניקנה בעמל רב. היינו סטודנטים תפרנים וחישבנו כל אגורה. הם עמדו בחלון הראווה ואני התאהבתי מיד. מגפיי זמש עד אמצע הרגל בצבע ורוד משופשף. כל פעם שעברתי ליד החנות בהדר בדקתי שהן עוד שם. חסכתי וכשהיה לי מספיק כסף רכשתי ולא הייתה מאושרת ממני. טחנתי אותן עד דק. ככה זה כשאוהבים, קשה להיפרד. מאז קניתי מליוני זוגות נעליים ואף פעם אין לי מספיק. רוב הנעליים שלי נשמרות לאורך זמן עד שלפעמים אפילו לי נמאס ואני נפרדת מהן בצער מסוים.
נעלים אחרות מעלות זיכרונות שכייף להיזכר בהם. קניתי לא מזמן בתקופה של בין הסגרים, נעלי פלדיום נהדרות בצבע ברונזה. כל פעם שאני נועלת אותן אני נזכרת בטיולים שערכתי עם הפלדיום של פעם. הן היו בצבע חול והיו הנעלים הכי שוות לטיולים עם החברים והגרעין. לדעתי הן התפוררו ונזרקו לפח. כשאני נועלת את הפלדיום הנוכחיות אני מרגישה קולית. חצי בגלל מה שהיה פעם וחצי בגלל משחקי הרעב. אם ג'ניפר לורנס נעלה פלדיום מה יגידו אזובי הקיר. בשנה האחרונה אני ממש בגמילה קשה מקניית נעליים. החסר הוא עד כדי כך קשה שאפילו אני התחלתי לבדוק חדשות לבקרים את המצב בחניות הווירטואליות. בודקת חזור ובדוק עד שהפיד שלי התמלא בעוד ועוד פרסומות של חניות נעליים. יש לי הרגשה שאני מטיילת בשדרת חנויות וכולן מוכרות רק נעליים. בודקת צבעים, מחיר, מידות. משווה מחירי משלוחים. נכנסת יוצאת. בסופו של דבר התפתיתי. שמתי את נפשי בכפי וקניתי. בנתיים מדובר בהצלחה. ניראה לי שגם אם יפתחו את הסגר ייקח זמן עד שאגיע לחנויות ואוכל לחזור לתחביב האהוב עלי – קניות. בשלב זה בכל מה שקשור לנעליים אני מאושרת.
פברואר 2021