בקיץ אכלנו גלידה בחורף קיבלנו פה ושם קרמבו. ככה זה היה. לאכול גלידה בחורף היה אסור עוד מפולין. מי ישמע בחורף של ישראל שבקושי יורד גשם שלא לדבר על שלג. היום זה כבר לא כך. יש גלידה לאורך כל ימות השנה. מעניין שדווקא קרמבו אין בקיץ. היום הגלידה הפכה להיות מוצר צריכה בסיסי כמעט כמו נייר טואלט. כל יום נפתחת עוד ועוד גלידריה עם המצאות יותר מושחתות ממה שהכרנו. כי מה בעצם הכרנו בתור ילדים? לצפונים שבנינו הייתה את 'גלידת תל חנן'. כשמה כן היא- נולדה והתקיימה בתל חנן, מועצה מקומית פיצפונת בפאתי חיפה. שם ממש על הכביש הראשי של אז היה סוג של בית קפה עם מכונת גלידה אמריקאית. אפשר היה לקבל עם רוטב שוקולד מלמעלה או עם רוטב אדום. טעם גן עדן. כל עצירה שם הייתה ארוע נדיר יחסית ובהחלט חגיגי. כשהתבגרנו דהרנו בשדות עם הטרקטורים לכיוון הקריות שגם שם היה סניף של הגלידה הזו. מזמן לא אכלתי מהטעים הזה ואני כבר לא בטוחה אם לא עדיף להשאיר את זה כזיכרון נהדר.
בבית היו קונים מידי פעם גלידה שוקו-וניל או פונטש-בננה בחבילות מאורכות עטופות נייר קרטון. בשבת אחרי הצהריים או באירועים חגיגיים אחרים היינו מקבלים 10 ס"מ של גלידה. לא הייתה אופציה לפתוח את הפריזר ולקחת גלידה עם כף ולמלא קערה. פשוט לא. קיבלנו את הגלידה כקינוח ורק אחרי שסיימנו לאכול, אם בכלל. הקינוח המועדף על אמא שלי היה ג'לי בזק אסם שהיינו מכינים לבד ומחכים בחוסר סבלנות שיתקרר ויתמצק. כל מה שאמא אסרה עלינו בתור ילדים הפך לאהבתה הגדולה כזקנה עם אלצהיימר. חבילת גלידונית הייתה באופן קבוע בפריזר בביתה. כל פעם שערכנו קניות ביחד היה לנו טקס קבוע שבו היא בחרה גלידה בטעמים האהובים עליה ונהנתה כאילו שזו הפעם הראשונה שלה.
מלבד גלידה היינו קונים בימות הקיץ החמים ארטיקים או קרטיבים. בדרך חזרה הביתה מהים, בד"כ החוף השקט בבת גלים, קנינו וליקקנו עד האוטובוס הביתה. אני אהבתי גלי-גל. שלגון וניל עם כיסוי של קרטיב אדום. השילוב של הארטיק והקרטיב מדהים בעיני. היו שאהבו שוקו-בננה, שלגון בצבע צהוב סינתטי מכוסה בשוקולד. עם השנים הצטרפו עוד ועוד חברות והמצאות בתחום הגלידות. חברת הגלידות סנוקרסט פרצה לחיינו עם מכוניות הגלידה המזמרות. ממש כמו הכלבים של פבלוב, כל פעם כשהיינו שומעים את המנגינה היינו טסים החוצה עם הכסף ביד. היינו נעמדים ליד הפוסטר עם התמונות של השלגונים ומתקשים לבחור. היו כל כך הרבה אופציות. הכי שווה היה הטילון. זו הייתה ממש שחיתות אבל אין טעים ממנו. אלינו למושב האוטו גלידה הגיע תמיד בשישי בצהריים. חיכינו לו והצטערנו כשהוא הפסיק להגיע.
לפני יותר מארבעים שנים כששר החוץ ואני היינו זוג צעיר בתחילת דרכו ישבנו בבית קפה שהיה ממש בסוף אבן גבירול. לא זוכרת את שמו של בית הקפה אבל בהחלט זוכרת את הוופל הבלגי שאכלנו שם. צלחת ענקית עם וופל גדול ועסיסי, עליו כמות ענקית של גלידה עם הר של קצפת מעל. מאז הרבה מים עברו בירקון ותרבות הגלידה שינתה את פניה. ממוצר צריכה עונתי, הגלידה הפכה להיות מאכל חובה בכל בית. אצלינו בפריזר יש גלידה במשך כל ימות השנה. למדנו היטב מכל הסרטים האמריקאים שבכל פרידה/משבר/התחלה חדשה, חוגגים על קופסת גלידה ענקית מהפריזר. החום הנוראי ששורר בזמן האחרון רק מעצים את הכמיהה למשהו קר ומתוק שיורד בגרון.
הטעם שלי נוטה לגלידה חמוצה כמו קמפרי אשכוליות של 'דידה' או הסולרו הפשוט והנהדר שמזכיר לי את הגלי-גל מפעם. בימי שישי כמעט באופן קבוע יש 'גולדה' על השולחן. הטעמים די קבועים: פיסטוק, לואקר ובייגלה מלוח עם רוטב נהדר מלמעלה. כולנו מצטופפים סביב קופסת הקלקר, דוחפים את הכפיות וממצמצים בתענוג.
אוגוסט 2021