לאבא שלי הייתה אחות אחת, דודה אסתר. היא הייתה פולניה. אפשר להגיד שהיא הייתה האב טיפוס לדמות המצטיירת מהמילה פולניה. הרבה לא ידעתי עליה. היא גרה ברמת אביב עם בעלה שמואל שהיה נגר. לא היו להם ילדים. מדהים אייך בתור ילדה אף פעם לא שאלתי את כל השאלות המתבקשות. מה עבר עליה כשהם ברחו מהבית בפולין, המוות של אבא ואח, החיים בצל הסכנה, אייך היא וסבתא הגיעו בסופו של דבר לגרמניה ודווקא לברגן בלזן, הפגישה המחודשת עם האח שנעלם ברחבי רוסיה, העליה לארץ, החתונה, החיים ללא ילדים. הרבה שאלות שהיום כבר אין את מי לשאול. אז אנחנו לא שאלנו והם לא דיברו. אולי הם כן דיברו אבל לא איתנו, הילדים.
סבתא שלנו חילקה את חייה בין שני ילדיה. קצת בתל אביב והרבה בטבעון איתנו. אני זוכרת במעומעם שלא תמיד היה לה טוב אצל אסתר והיא שמחה לחזור אלינו. אולי אנחנו הנכדים היינו חסרים לה. מידי פעם נסענו גם אנחנו לבקר את דודה אסתר. היה אחר. תמיד פינקו אותנו. אכלנו אבטיח במרפסת שבקומה השלישית. הייתה להם אנציקלופדיה עם תמונות ובילינו שעות בדיפדוף והסתכלות בהם. היה גן שעשועים ליד הבית עם אומגה. היה מעניין שם בעיר הגדולה. שוק הכרמל, אוטובוסים, עוגות בקפולסקי באלנבי. הבית שלה היה הפולניות בהתגלמותה. רהיטי פורמייקה, רייח של בצל מטוגן ובעל שמסתובב עם מכנסיים קצרים וגופיה לבנה בתוך המכנסיים. היא הייתה סוחבת אותנו לבקר כל מיני דודים רחוקים בפתח תיקוה ובחיפה. כל מכר היה דוד. אם הוא היה מהעיר שלך או במקרה שלהם מהכפר המיסכן בפולין, מיד היו מעלים בדרגה ומאמצים למשפחה. הייתה לנו קצת משפחה אמיתית. בת דוד של אבא שגרה בפתח תקוה. דוד אחד שגר בתל אביב והיה עסקן בהסתדרות. רק אותם אני זוכרת, יתכן והיו עוד. שם המשפחה שלנו שטיינקלפר היה קשה להגיה. גם הפירוש שלו לא ממש מובן: דופק על אבן. אולי אבותינו היו סתתים? אולי סתם מדובר על משפחה עם ראש קשה? בבית הספר כשהקריאו שמות והיו מגיעים לשם שלי היה משתרר שקט. בד"כ המורים היו ניכנעים ומסתפקים בהקראת השם הפרטי בלבד. אני זוכרת שהיו ששינו את שם המשפחה לסלע ולאבני. לא זוכרת מי הם היו אלו ששינו. אח שלי משום מה דבק בשם. כמעט השטיינקלפר האחרון. ניסינו לשחזר שמות ואנשים ונוכחנו להבין שאנחנו זוכרים שיברי שמות ושיברי קשרים. עצוב אבל אין לנו קשר עם המעט מהמשפחה שנותרה.
דודה אסתר הייתה טרחנית לא קטנה, כיאה לפולניה. אצלה בבית היו חוקים אחרים. מה שאהבנו בתור ילדים השתנה ככל שגדלנו. הגענו רק לביקורים קצרים והמרחק עשה את שלו. ככל שגדלנו פחות התעניינו. אבא לא ממש עודד אותנו לשמור על קשר. גם סבתא פחות ופחות נסעה לשם. כשהבעל של דודה אסתר נפטר והיא נשארה לבד התקבע הסידור שמי ששמר איתה על קשר היה אח שלי. הוא דאג לכל צרכיה והיה שם בשבילה. היא אהבה אותו וקראה לו איציקיל. הילד שלא היה לה טיפל בה עד יום מותה.
אפריל, 2021