השבוע היה סתם שבוע "רגיל" של עבודה, בית ומצב רוח בינוני עם תיזכורות לכך שהחיים ממשיכים. באחד הבקרים המאוד מוקדמים בהם אני משייטת לי לכיוון העבודה תוך ציפה ברגעי השינה האחרונים של הלילה הגעתי לרמזור. סתם רמזור. הכבישים היו כמעט ריקים, ללא פקקים, עדין חשוך ואני ממתינה לירוק. אני מחזיקה מעצמי נהגת ממש טובה. למרות שאין הנחתום וכו אני בהחלט מעידה על עצמי. אני מנוסה, זריזה, מגיבה למצבי לחץ בזמן והכי חשוב לא מתמהמהת ברמזורים. אבל בשניה שהרמזור הפך לכתום!!!! התיישב האנטי טטנוס שמאחורי על הצפצפה של המכונית ולחץ עליה כאילו שהחמאס עם טויטה לבנה רודף אחריו. במצבים כאלו אני מגיבה בהפוך על הפוך. לוחצת בעדינות על הגז מתחילה ליסוע לאט לאט וביד שמאל מרימה לו אצבע משולשת. שיחנק. אפשר לחשוב. זה החזיר אותי מיד לשגרה. עמישראל מתחיל לחזור לעצמו עם הדברים הפחות מוצלחים. טוב יש גבול לכמה נחמדים אנחנו יכולים להיות אחד לשניה.
הרהרתי לעצמי על החזרה המהירה כל כך לשיגרת התנהגות קלוקלת וחשבתי על דפוסי התנהגות. האדם כמו שכולם אומרים הוא תבנית נוף מולדתו או בית הוריו. קשה לשנות אצל אנשים התנהגות ודעות. גם בחירות פוליטיות מתבצעות לא בהכרח על פי מחשבה אוביקטיבית אלא על פי אמוציות והרגלים מהבית. אנחנו מתנהגים כמו שלמדנו בבית אבל מתכחשים לכך. לא מוכנים לקבל שהוחתמנו כבר בלידה. רובינו מסרבים להאמין עד כמה אנחנו דומים להורינו. אנחנו משחזרים את האוכל שאכלנו בבית, את ההרגלים הקטנים של החיים. משתמשים במילים ובמשפטים ששמענו בבית ועכשיו גם ילדינו משתמשים באותם מילים, למרות שהם נהגו לצחוק עלינו כשאנחנו אמרנו אותם. כל אחד מאיתנו רוצה לחשוב שהוא שונה, שההחלטות וההתנהגות שלנו נובעות ממחשבה ובחירה חופשית. לעיתים זה באמת נכון אבל גם אם בחלק מהדברים יש אכן שינוי עדין בבסיס יש דפוס התנהגות שקרוב מאוד למוכר.
השבוע קיבלתי שיעור פרטי בכמה אני דומה לאימא שלי. הבן הצעיר המועדף וזוגתו ערכו סדר בארון והוציאו המון דברים שלדעתם מיותרים. עקב כך הועברו אלי מספר שקיות מלאות בכל טוב על מנת שאראה מה אפשר לעשות איתם. היו שם בין היתר, מגבות ממש טובות, כמעט חדשות וסטים של מצעים. מיד סידרתי אותם בארונות מתוך מחשבה שיש מה לעשות עם הדברים האלו ואייך הם זורקים אותם. מידי פעם מגיעים אורחים וצריך להציע להם יותר ממיטה אחת, יש לי מצעים ישנים שאפשר לזרוק כשאני אתפנה לכך והמגבות בכלל ממש טובות וזו תיהיה הזדמנות לעשות סדר במגבות שלי. בלילה כשהתקשתי להירדם עקב היום הלא פשוט שהיה, חשבתי על מה שעשיתי וצחקתי. כשהורי נפטרו כל אחד בתורו השתאנו מכמות הדברים שהיו בבית. כמות השמיכות, המצעים, המגבות, הבגדים, שכיות החמדה והזבל היה פשוט לא יאומן. כמה שלא הוצאנו עדין נשאר עוד. נשבעתי לעצמי שאני לא אגיע למצב הזה. אז נשבעתי. היום הבנתי שאני בדיוק אותו הדבר וגם הבנתי למה. זה פשוט קל יותר. למי יש כוח לעשות סדר בארונות שלא לדבר על לאן להעביר את ה"זבל". יש לי ליד המדרגות שקית עם בגדים ונעלים שאין לי לאן להעביר. לזרוק קשה כי זה מנוגד לכל מה שגדלתי עליו שלא זורקים כלום. לתת בשמחה אבל למי? פעם היו כאלו עגלות שלשם הייתי זורקת הכל ועכשיו אני תקועה כי העגלות נעלמו. באחד הארונות בבית יש שמיכות פוך אמיתי ישנות עוד מילדותי, שמיכות יחיד של פעם. יש לי תיכנון לחדש אותן ואני גם יודעת שבזכרון יעקב בקהילת בית-אל ניתן לעשות זאת. אז אני יודעת ומתכננת אבל לא זזה, אוגרת ותקועה.
מסתבר שכולנו תקועים בדפוסי התנהגות שהם לא תמיד מוצלחים אבל אין כמו תירוצים. הרי אני לא סתם אוגרת, מדובר באגירת זיכרונות לכן כל כך קשה לי לשחרר.
נובמבר 2023