השבוע קיבלתי ד"ש מאימא שלי. נסעתי כהרגלי מוקדם בבוקר לעבודה ובפינת רחוב ראיתי אותה. היא לא דמתה לאימא שלי כלל וכלל אבל למרות זאת המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה על אימא שלי. האישה צעדה נמרצות, נעצרה ליד פח ושלפה ממנו בקבוק חד פעמי שמישהו זרק, הכניסה אותו לשקית שהיא נשאה איתה והמשיכה לצעוד. אימא שלי הייתה פריקית של איסוף בקבוקים. מהרגע שהיא הבינה שאפשר להרוויח כסף מאיסוף בקבוקים משומשים נראה היה שהיא מצאה לעצמה משימה בחיים. היא שילבה שתי אהבות יחד, הליכות ארוכות וחיפוש בקבוקים. היא הייתה צועדת נמרצות בבוקר ולפעמים גם אחר הצהריים. לפעמים עד הקישון ולפעמים לכיוון השני. גם כשהאלצהיימר השתלט עליה היא המשיכה לצעוד למרות שלא תמיד ידעה לאן ולמה.
בפעם הראשונה שראיתי אותה צועדת עם נעלי התעמלות הייתי מופתעת. בחיים לא היו לה במגירת הנעלים משהו שהתקרב לזן הספורטיבי הזה. היו לה מלא זוגות נעליים שנשמרו היטב בתוך קופסאות, כולן היו עם עקבים גבוהים ומחודדים. נעלי התעמלות לא היו בסטייל שלה, מה גם שהיא טענה שהיא לא יכולה לנעול נעליים שטוחות "אני מרגישה שאני עפה אחורנית" היא הסבירה והצטדקה על צליל הטיפוף הקבוע של נעליה בכל מקום בו היא הייתה. אימא שלי אהבה לקרוא ולהתעדכן בטרנדים בריאותיים. שנים קודם היא כבר החלה לשתות תה סירפדים ואכלה ים פטרוזיליה. הצעידות הארוכות היו המשך ברור של שלב הבריאתנות שלה. לצורך הצעדות היא רכשה זוג נעלי התעמלות ורודות וקטנות. ככה זה כשמספר הנעלים הוא 36, לא להאמין כמה קטנה היא הייתה. היא צעדה נמרצות ואספה. מאחר והכמויות היו גדולות היו לה מספר נקודות איסוף שם היא הניחה את הבקבוקים ולאחר הצעדה אבא שלי היה נוסע עם הטרקטור ואוסף אותם. הם הניחו את שלל האיסוף ב"רפת" שהייתה המחסן לכל הג'אנק שנאסף. פעם בכמה זמן הם נשאו הכל לסופר ופדו את הכסף.
הרווח הכספי ממה שאנשים זרקו יחד עם האפשרות להשלטת סדר וניקיון במרחב הציבורי גרמו לה להנאה עצומה. היא שגדלה בתקופת חסר כל כך גדולה לא יכלה להשתחרר מזה אף פעם. כל דבר אצלינו בבית היה ממוחזר אינספור פעמים. פיג'מה ישנה הפכה להיות מגבת מטבח וסיימה את דרכה כסמרטוט, בגדים היו עוברים מאחד לשני ומשנים צורה וגיזרה בעזרת מכונת התפירה הענקית שלה. היא ידעה לקחת בגד במידה 48 ולהתאים אותו למידה שלה שהייתה די קטנה. אוכל היה משנה את צורתו ולכל דבר היה תכלית כמו למים של מכונת הכביסה שהישקו את העצים. "חבל לזרוק" ו"כסף לא גדל על העצים" היו המשפטים הקבועים שלה. אנחנו שגדלנו לאורם, טוב לא ממש כי כל הזמן כיבו אצלנו מנורות עם המשפט הידוע לא פחות "לא ידעתי שאבא שלך עובד בחברת חשמל", עדין סוחבים איתנו חלק מההרגלים שלמדנו בבית. האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו אמר טשרניחובסקי ואכן קשה לשנות הרגלים טובים וטובים פחות.
השבוע כשראיתי את אותה אישה אוספת את הבקבוק ליבי לא נחמץ בקרבי, פשוט נהנתי מהזיכרונות שעלו. חייכתי לעצמי כשנזכרתי בכמות הבקבוקים שמצאנו ב"רפת" לאחר מות הורי. נהנתי מהמציאות השוות שמצאתי שם ושעדין מחכות שמישהו מאיתנו ירצה אותן. סביר להניח שהגשם והחום כבר קלקלו את רוב הדברים שם אבל עדין המחשבה על כך עושה הרגשה טובה. לזיכרונות יש גם צדדים חיוביים ואת אימא שלי אני זוכרת בהרבה דברים, היא השאירה עלי את חותמה.
ינואר 2023