אין בית בישראל שלא היה בו בּוֹידֶעם. למרות שהמילה ביידיש כולם מבינים מה הכוונה. מילה חוצת עדות ותרבויות. הבּוֹידֶעם, אותו מחסן פצפון שמנצל חללים בתקרה נבנה לאחסון והחבאות. יש את הכלים של פסח שיושבים שם במשך כל השנה ומפציעים לשבוע אחד במלוא הדרם. יש את המתנות שלא פתחנו או את אלו שפתחנו ואנחנו לא יכולים לזרוק. תמונות נשכחות, מזוודות כל מה שאין בו צורך ביום יום. בדרך כלל הבּוֹידֶעם נמצא מחוץ להישג ידם של הילדים. גבוה אי שם בתקרה, צריך סולם ורק אז אפשר להגיע אליו. בבית בטבעון הבּוֹידֶעם היה בחלק הישן של הבית. הגיוני כי פעם בנו מראש עם בּוֹידֶעם. היום בונים אחרת, רחב ומואר וממש לא חושבים על להחביא דברים. הכל צריך להיות בהישג יד, חדיש וחדשני. הבּוֹידֶעם מטבעו ישן וחשוך. פעם בשנה אבא היה עולה לשם ומוריד את הארגז של פסח. באותה ההזדמנות הם כבר עשו שם ניקיון והוציאו דברים. מאחר ואמא שלי אהבה לשמור או במילה אחרת אגרנית מדופלמת, רוב הדברים חזרו לשם כלאחר כבוד. כשעברנו לכפר הבית עבר כמה וכמה גילגולים ושיפוצים. בשיפוץ הגדול הם בנו באופן מכוון בּוֹידֶעם. בבתים של פעם התקרה הייתה מאוד גבוהה אז הם ניצלו את הגובה הזה. מעל המקלחת נבנה מחסן הסתרים שאף אחד לא הגיע אליו. לא שלא ניסינו אבל היה צורך לסחוב את הסולם הגדול לטפס לפתוח את הפשפש ולזחול למקום החשוך הזה. העדפנו להשאיר את זה לאמא. היה הייתה טובה בלהשתחל למקומות כאלו. אבא בכלל לא ניסה זה היה קטן מידי.
לפני למעלה משלושים שנה אחותי הקטנה התחתנה. זמן קצר לאחר החתונה הם ארזו וטסו לארצות הברית. עד היום היא לא שבה. היא השתקעה בערבות לוס אנג'לס ומגיחה מידי פעם לביקורים קצרים. מתנות החתונה שלה נשארו ארוזות בבית. פעם היה מאוד מקובל להביא מתנות לחתונה. ספרי בישול, מגבות, תמונות, סרוויסים – סטים של קפה או צלחות לעוגה, סיפולוקסים, טוסטר אובן, מכל הבא ליד ויכולת הארנק. הערימה עמדה בחדר של אחותי והוזזה מימין לשמאל על פי הצורך, בעיקר אם הצורך היה ניקיון. היה ברור שתיכף היא חוזרת והמתנות מחכות. מאחר והיא לא חזרה אמא החליטה להעלות את המתנות ל בּוֹידֶעם. המתנות יצאו משם לאחר שלושים שנה רק כשאמא נפטרה. זה היה מסע במנהרת הזמן. הורדנו משם את הכל. מלבד המתנות מצאנו שם עוד כל מיני "אוצרות". ישבנו, נזכרנו ומסרנו את מה שעוד היה שווה להעביר. מסתבר שלא פשוט להיפרד מהדברים שההורים אגרו ואם כבר אז עדיף להעביר אם מישהו בכלל רוצה.
בבית שלנו אין בּוֹידֶעם, יש גג. הגג הוא הוורסיה הענקית של הבּוֹידֶעם. בהתחלה הכניסה לגג הייתה דרך פתח קטן ולא נוח. באופן מיקרי שר החוץ מצא גרם מדרגות מיוחד כזה מתקפל עם כל המסגרת בול בשבילנו. מאז הגג הפך להיות הבּוֹידֶעם האולטימטיבי. כל מה שאנחנו לא רוצים לראות או לא צריכים ביומיום נמצא בגג. בגדול אפשר להגיד שהגג מתחלק לשלושה חלקים. מה שנמצא קבוע בגג- בויילר וצנרת מזגן מרכזי ישן. מה שלא באחריותנו – אבק ולפעמים כך מספרים עכברים. מה שבאחריותנו – מזוודות (מלא, חלקן צריך להעיף לפח), קופסאות עם שאריות לימודים מלפני מיליון שנה (חובה להעיף, מתקשים להיפרד), סירים, מחבתות וצלחות – שומרת לילדים (צריך להעיף – אין מצב שהם ייקחו), ארגז אמל"ח (לא לגלות), ארגז עם ציוד צלילה (בטח כבר מתפורר חובה להעיף), שולחן כתיבה, ארון מדפים ישן, ועוד ועוד. באופן קבוע אנחנו דוחים את הרעיון לעשות שם סדר. למי יש כוח לעלות לשם בכלל. עכשיו אנחנו בשלב המניעה. לא מעלים יותר דברים לגג. סופסוף נפל לנו האסימון שמה שעולה לגג לא יורד לכן עברנו לאופציה פשוטה יותר, אוגרים בבית עצמו.
מאי 2022