לפעמים אפשר לעבור חיים שלמים בלי לראות. בלי לראות זריחה או שקיעה, פשוט בלי לראות. אנחנו נמצאים במרוץ עכברים מטורף, קמים בבוקר ממהרים לעבודה, להימנע מהפקקים או להיתקע בהם, עובדים לפעמים ימים שלמים בלי להרים את הראש מהמסך או לצאת החוצה, חוזרים הביתה לעשרות מטלות וככה החיים עוברים. לפעמים כל מה שצריך לעשות זה לפתוח את העיניים ולהסתכל סביב. כל ההקדמה הפיוטית הזו באה לי ככה פתאום משום שהשבוע באופן לא מוסבר שמתי לב באופן מודע לחיים המתעוררים איתי בבוקר.
המראות זהים במידה כזו או אחרת בכל בוקר, אבל השבוע הייתה לי מין תחושת התבוננות עם יותר תשומת לב. פתאום ראיתי באופן אקטיבי את הסובבים אותי. אני יוצאת מהבית בשעה מאוד מוקדמת, יש שהשעה הזו לגביהם היא ממש אמצע הלילה. הם אפילו לא חושבים עדין על קימה כשאני כבר עם הקפה השני במכונית. פעם יצאתי בשש אפס אפס ועכשיו עקב בעיית חניה אני אפילו מקדימה ויוצאת בעשרה לשש. בחורף מדובר בדיכאון אמיתי כי קר וחשוך ובקיץ זה מעט יותר נסבל. אני יוצאת למכונית ועוברת ביעף על הגינה ומחלקת הוראות או מעירה הערות סתם כדי ששר החוץ לא יחשוב שאני מתעלמת מהגינה האהובה שלו.
הרחוב שלנו עוד ישן בשעה הזו אבל הרחוב הראשי הומה אדם. טוב לא צריך להגזים עם ההומה אבל בהחלט יש סימני חיים. יש עוד מכוניות שערות בשעה מוקדמת זו של החיים אבל אני לא ממש רואה את הנהגים, אנחנו חולפים זה לצד זו באנונימיות יתרה. יש אחרים כמו הרצים שאותם אני פוגשת כל בוקר, כל פעם באזור אחר. לעיתים הם בדרך חזרה לישוב ולעיתים בדרך החוצה. הם רצים בקבוצה של בין שלושה לחמישה גברים ואני מזהה את כולם. הם רצים הרבה והשבוע באחד הבקרים שמתי לב שהם אפילו דיברו בינהם, לא מבינה אייך. יש את ההולכים, לעיתים לבד לעיתים בזוגות. בשעות האלו מדובר בקבועים. לא את כולם אני מכירה אבל אני בהחלט מזהה את הפנים. יש שהולכים בתוך הישוב ויש שאני רואה אי שם. הם צועדים נמרצות ואני מתבוננת בהם תוך כדי נהיגת ציפה עם קפה בשלבי התעוררות מתמשכת.
יש את מאכילת החתולים. אותה אני רואה לעיתים נדירות אבל אי אפשר לפספס את החתולים המתגודדים בהמוניהם ליד הבית שלה ומחכים. יושבים על המדרכה חלקם על הכביש ומחכים. יש את רוכבי האופניים. הם לא מכאן, אותם אני בדרך כלל לא רואה, רק את המכוניות שלהם שחונות ברחוב הראשון של הישוב. כנראה שבגלל המלחמה והשומרים הם הוגלו ממקומם הקבוע והשבוע הם חנו ברחוב הראשי. עמדו ליד המכוניות ובטח חיכו לאיזה מאחר כרוני. ממש כמו החתולים רק בצד השני של הרחוב. הם התגודדו חלקם על האין מדרכה וחלקם על הכביש. שמתי לב שהם היו מבוגרים ומדוגמים כהלכה.
ככה התקדמתי בלחיצה על דוושת הגז לאורך הרחוב הראשי של הישוב לכיוון העיר הגדולה ונזכרתי בבחור שצועד באופן קבוע בשעה הזו לתחנה ביציאה מהישוב, שם אוספת אותו הסעה לעבודה. מזמן לא ראיתי אותו, אולי הוא במילואים? אולי הוא כבר לא גר כאן יותר? יותר מידי שאלות על הבוקר. המעשנת הקבועה ביציאה מהישוב עמדה וחיכתה לטרמפ שלה ואני המשכתי בנסיעה. הרץ המוזר מהקיבוץ השכן הופיע מולי ממש כמו בכל בוקר. לא להאמין כמה אנשים ערים איתי כל כך מוקדם.
ככה על הבוקר צצו לי המחשבות על כל מי שחולקים איתי את השעה הזו של היום. כבר שנים שאני יוצאת בשעה הזו מהבית ורוב משכימי הקום מוכרים לי, הם חלק מהנוף שלי ושל הישוב בבוקר. לא חשבתי עליהם אף פעם על האנשים האלו. אנחנו חולקים יחד דקות ספורות בבוקר, כשנפגשים בישוב בדרך כלל בשעות הערב אנחנו מהנהים בראש, ואומרים מתוך הרגל, בוקר טוב.
מאי 2024