יש לי חיבה יתרה לשכיות חמדה ישנות. מדף עקום ושבור, ארונית מתפרקת, ספסל ישן מט לנפול. כל מה שעבר זמנו ומזכיר את פעם, אני אוהבת. קירות בייתי מעוטרים בצלחות ישנות. בארון יש קערות שאספתי במשך השנים. בחצר יש כל מיני כיסאות, כדים, כלי נגרות. הרבה "זבל" שיקר לליבי. האהבה הזו אינה חדשה. עוד בנעורי שמתי עין על כל מיני כלים ומכשירים וביקשתי מהורי לשמור עליהם. לצערי הרב, רוב הדברים שאספתי עם השנים לא נשמרו מכל מיני סיבות. היה להורי רדיו מנורות גדול וישן שנשמר במשך שנים במחסן. הסתבר לי שלא רק אני אהבתי את הרדיו הזה, גם הגנב שלקח אותו כנראה אהב אותו. בכלל לגנבים יש חיבה לדברים שאני אוהבת. מכונת התפירה 'זינגר' של אימי הייתה אהובה עלי ביותר. החלק התחתון שלה מהברזל מאוד מבוקש היום, עד כדי כך שגם אותו גנבו מאותו המחסן, רק בפער של הרבה שנים. לשמחתי את החלק העליון מהעץ הם זרקו כלאחר יד. שר החוץ הצליח לייצר לי ממנו שולחנון נוי מהמם. הוא עומד היום במקום מכובד בבית ומזכיר את השעות הרבות שבילינו עם אמא שלי ליד מכונת התפירה. למרות אהבתי הרבה לוינטג' בייתי לא עלה בדעתי לשמור על ה'אוצרות' הרבים שהיו בבית הורי. בזמן פינוי הבית עמדנו מול כמות מטורפת של דברים. אמא שלי הייתה סוג של אגרנית. היא שמרה הכול. היה לא פשוט להוציא את הכמויות האלו מהבית ולמצוא למי לתת אותם. הבית של הורי היה די מכוער, נתקע במנהרת הזמן בשנות ה 70. כשעברנו לגור במושב, הבית היה קטן וישן. עם השנים הורי הרחיבו אותו ושיפצו את כל הבית. בזמן ההרחבה נעשו בחירות שגרמו לו להיות אפעס קצת בולט במכוערותו. אמא שלי שהיה לה טעם לא רע בבחירות אישיות בחרה לבית בחירות תמוהות ביותר. אני מייחסת את זה לתקופה. בחדר השירות הקרמיקה הייתה לבנה עם ריבועים בצבע תפוז. בשירותי האורחים הקרמיקה הייתה לבנה עם פרחים בירוק. במטבח בחירת הצבעים הייתה השוס הכי גדול. ארונות מפורמייקה בצבע כתום! קרמיקה עם דוגמה מוזרה בלבן ואפור ולסיום שיש קררה לבן עם גידים שחורים. על שיש לא חוסכים. הסלון היה מקטיפה חומה ובמזנון שבסלון היו מיליון חיות מזכוכית שנאספו בעמל רב במשך שנים. בארונות המטבח היו סירים מימי 'אנו באנו'. אהבתה הכי גדולה הייתה לשפשף אותם עד שכל סימן שחור נעלם מהם. היו לה סירי סולתם חדשים בארון אבל היא העדיפה את הישנים של פעם. הצלחות היו אוסף של סטים שנשברו עם השנים כולל 100 כוסות בגדלים וצבעים שונים ומשונים.
רוב הציוד נמסר, אני שמרתי דברים מעטים כמו סיפולוקסים, סירי פלא בגדלים שונים וקצת כלים. בשנים האחרונות אני מבקרת בהרבה שווקי וינטג' שצצים כמו פטריות לאחר הגשם. להפתעתי אני מגלה שהרבה מה"זבל" שזרקתי מבית הורי מככב בשווקים האלו. בשבת האחרונה היינו בשניים כאלו. מסתבר שאני לא המופרעת היחידה עם אהבה לדברים של פעם. הבעיה היא בעיקר המחירים. מחירים שמייחסים לגרוטאות האלו ערך לא הגיוני. יש כאן סוג של חישוב שלוקח בחשבון את כמות הסנטימנטים ומוסיף אותו לערך האמיתי והרי לכם מחיר מופקע. אני נהנית להסתובב בין הדוכנים ולגלות כלים שגדלתי עליהם. כוסות שכתוב עליהן "האמא הכי טובה", מכשיר לחיתוך לחם, אגרטלים מכוערים של נעמן, שולחנות מפורמייקה ירוקה ועוד כהנה וכהנה. מידי פעם אני מוצאת מציאה מעניינת עם מחיר הגיוני ואז אני נאבקת בעצמי ובשר החוץ. הוא לא מבין את האהבה לציוד הישן והמנותץ חלקית. מבחינתו הגענו לחלק העליון של מכסת הזבל המותרת. לך תסביר לו שזו בדיוק הצלחת שמתאימה לזווית בקיר או שמדובר במלחייה נדירה. עם עצמי אני נלחמת כי באמת יש גבול לאיסוף גרוטאות, או שלא. עם אהבות וזיכרונות קשה להתווכח.
אוקטובר 2021