חוּמֵץ היא מילה יחידאית שרק משפחת לוי מכירה. חידוש שהוא מסורת. במוצאי חג הפסח השני בדקה שמותר לאכול חמץ נהגנו להתכנס כל משפחת לוי על חתניה, ילדיה ונכדיה למפגש המסורתי של אכילת החמץ הראשון. כולם היו מתכנסים בבית של סבאסבתא בכפר חסידים ומחכים לבוא החמץ. את החומוס והפיתות היו קונים בחיפה, למטה בעיר ומביאים עד למושב. כולנו חיכינו לאירוע ממש כאילו שמרנו ולא אכלנו בכלל חמץ במהלך החג. זו הייתה המסורת שלנו וחשבנו שזו ההמצאה היחידה להכרזת המעבר בין כשל"פ לרגיל. ברבות השנים הסתבר שהיו שחשבו יותר רציני מסתם פיתה וחומוס והמציאו את המימונה. רק כשחברה טובה מרכסים הזמינה אותי לחגוג איתם את צאת החג התוודעתי בפעם הראשונה בחיי לאופציות האחרות. היא ערכה לי היכרות עם המעדן הרישמי שלהם: מופלטה עם חמאה ודבש. כמובן שהיו גם ריבות שונות ומשונות והרים של ממתקים. אין ספק שהם הלכו רחוק עם היציאה מעבדות לחרות.
החוּמֵץ שלנו היה עוד התכנסות משפחתית סטנדרטית שהתנהלה באופן די דומה כל פעם. היה אוכל סטנדרטי מינוס. אנחנו הנכדים, התרוצצנו לכולם בין הרגליים. המבוגרים התווכחו עד זוב דם בעינייני דיומא. הצעקות הרקיעו שחקים בעיקר בגלל ריבוי בני האנוש בשטח כה מצומצם וכנראה גם בגלל שחלק מהדודות סבלו מחרשות בדרגת חומרה כזו או אחרת. השאלה מה קדם למה הרעש את החרשות או החרשות לרעש לעולם לא תיענה. כשדודה אחת קראה לשניה זה בדרך כלל היה סידרה של שמות עד שהגיעו לשם הנכון. זה הלך כך: חנהיעלחפצי - בת שבע! כל פעם בוורסיה אחרת ואורך אחר. בסוף כולן ענו אחת לשניה. הן היו צוחקות, מקשקשות אחת עם השניה. דואגות שכולנו נאכל. מעירות כל אחת על פי דעותיה לכולם. מתערבות בחיים שלנו ואחת של השניה. בקיצור בוקה ומבולקה אבל שלנו.
הן היו שבע אחיות ועוד שני אחים. שלום גר עם סבא וסבתא, השאר גרו די קרוב והתמקדו באזור הצפון בלבד. פנינה גרה בטבעון. כשגרנו שם לא היה שבוע שלא ביקרנו אותם ואת דידי ולולה הכלבות. מרגלית הייתה אחראית על הים והאשפוזים. בכל זאת היא גרה בבת גלים והייתה הכי קרובה לחוף השקט ולרמב"ם. מהמרפסת שלה צפינו על הרכבות שחצו את חיפה ושיחקנו במגרש המשחקים שליד הבית. חנה גרה לידינו וכך גם הדוד אליעזר. אצל חנה התחבאנו במחסנצ'יק ואכלנו תותי עץ. אליעזר שלא דיבר הרבה גר ליד סבא וסבתא. הכי אהבנו לרוץ אליהם למעלה ולבקר את עדינה. אורה גרה בנצרת עלית הרבה לפני שהפכה להיות נוף הגליל. אצלה נהגתי לשהות כמה ימים בחופשות. אני זוכרת ביקור משפחות משותף בסחנה. הייתי ילדה קטנה ואהבתי לשחק לה בשיער שאז עוד היה ארוך. יעל ובת שבע גרו הכי רחוק, בצפת. שתיהן התחתנו שם והשתקעו בעיר הצפונית. המרחק לא מנע מהן להגיע לכל אירוע משפחתי רחוק ככל שיהיה. במשך כל השנים בדרך זו או אחרת הקפידו הדודות להיפגש ולבלות יחד. נסעו יחד לחו"ל, שיחקו קנסטה, הלכו יחד לתיאטרון ובעיקר הקפידו להינות מהחיים. עם השנים חלק מהבעלים ניפטרו וכך גם שתים מהאחיות ושני האחים. שלום נפטר לפני הרבה שנים. אמא שלי חפציבה ואחריה פנינה ואליעזר נפטרו ממש בשנים האחרונות. השאר, תבדלנה לחיים ארוכים נהנות ומבלות. לפעמים נדמה לי שאני שומעת אותן עד לכאן...
כשהמקום בכפר ניהיה צר מלהכיל את כולנו התחלנו לחגוג את החוּמֵץ בבתים אחרים. עברנו בין המשפחות, כל פעם התארחנו אצל דודה זו או אחרת ובהמשך גם אצל בני הדודים. כמו המפגש בחנוכה גם מפגש החוּמֵץ נעלם עם השנים. למרות שכבר לא ניפגשים כמו פעם הקשר שריר וקיים. יש דברים שקשה לנתקם.
אפריל 2021