לעיתים מרגיש לי שאני סתם זקנה נירגנת. יש בי ציניות במידה נאה ואדישות לפעילות מאורגנת שלא לדבר טפו טפו על כל איזכור לרוחניות ואמונה במידות טובות. הגעתי לשלב שהאמנתי שראיתי כבר הכל והבנתי מה טוב לי ומה לא, בלי להזכיר כלל ועיקר את החרא שאנחנו עוברים עכשיו. כאילו באימא שלכם בבקשה תניחו לי. אבל אז נתקלתי במספר אירועים שקצת שינו לי את ההסתכלות ובעיקר רחמנא ליצלן לא הייתה לי ברירה והבטתי קצת פנימה לתוך עצמי (טפו טפו, מדובר בהסתכלות קטנטנה אם לא זעירה).
האירוע הראשון היה סטנדרטי לחלוטין, עסקתי בפעילות מעוררת ריגושים - ריכלתי עם חברה והזכרתי סיפור נוטף עסיסיות וקצת שמחה לאיד על משהיא. באמצע השיח המרענן הזה החברה הזכירה לי שיש כאן דמיון לאירוע ששתינו מכירות ובקולה השלו נזפה בי לא להיות שיפוטית. האמת בושתי ונכלמתי אבל לא הודיתי בכך כי הלו זה מוציא את כל הכיף מהריכול. בימים שאחרי חשבתי, הפנמתי ונעלתי את פי בכל הקשור לסיפור הזה. לא חסרים נושאים שאפשר ללכת עליהם רכיל.
האירוע השני היה בעקבות קורס בנושא פגיעות בילדים. יש מוטיב שעובר כחוט השני בין ההרצאות והוא לא להיות שיפוטיים כלפי המצבים שבהם אנחנו נתקלים כצוות רפואי. אין ספק שאנחנו עדים לסיפורים קשים מאוד ומיד השיפוטיות נכנסית לפעולה גם אם אנחנו לא מתכוונים. זה טבעי אבל צריך לאמן את השריר הזה של החוסר שיפוטיות. כאשר אנחנו אומרים 'אייך זה קרה להם' אנחנו בעצם אומרים 'לי זה לא יקרה' ומיד מרגישים טוב יותר עם עצמנו. ההורים נכנסים לעמדת מיגננה כי קשה לפספס את המבטים ואת הציקצוק בלשון. עד כדי כך הפנמתי את השיעור הזה שהיום ראיתי את המבט המאשים בהודעה קטנה בנוגע לילדה שנפלה מהחלון של הקומה ה16. למי לא קרה שהוא השאיר את הילד לבד בבית? לזרוק את הזבל, לקחת כוס סוכר מהשכנה. צריך לחשוב פעמיים לפני שהיד רצה למקלדת ושופטת.
ולפינאלה האירוע שלא ציפיתי ממנו לכלום ובאופן מפתיע ממש איכזב אותי לטובה. הלכתי וחשבתי שיהיה עוד אירוע סתמי ומשמים. ציפיתי לנאומים, לכיבוד רגיל ואולי לאיזה הרצאה "משנת גורל" וזהו. באים, נוכחים, הולכים. והנה הפתעה, האירוע היה מושקע ברמות. כבר בכניסה לצד כוס 'שמפניה' צוננת חיכה השם ומספר השולחן אליו שובצתי. באופן מפתיע הפרידו אותנו וכל אחת ישבה בשולחן אחר לצד אנשים שלא פגשה מעולם. כיאה לפולניות קיטרנו, היה ניסיון למרד אך לא עזר. לאחר שאכלנו "קורטוב" מהכיבוד המושקע התיישבנו סביב השולחן ומה רבה הייתה ההפתעה כאשר נדרשנו להיכרות פעילה עם כל המסובים. כמה פשוט ככה מאתגר. יש מין הרגשה (לי לפחות) שאין כבר כוח למשחקי חברה. אין לי חשק להיות נחמדה לאף אחד או לנהל שיחת חולין על הא ועל דא עם אנשים שאני לא מכירה מה גם שברור לי שהם לא ימצאו חן בעיני... אבל שומו שמים והאזיני ארץ היה ממש נחמד. הסרתי את השיפוטיות והדעה המוקדמת והתמסרתי. הכרתי נשים שלא חשבתי שאכיר, שוחחנו, צחקנו, דמענו (כן, יש סיפורים לא פשוטים בימים אלו) ויצרנו קשר מעבר למקצועי. מסתבר שיש ארגון כזה שמפגיש אנשים שלא מכירים לארוחות היכרות מתוך מטרה ליצור כל מיני חיבורים. יש תמיד הרצאת אורח ובהמשך יוצרים קשר בין האנשים מתוך רצון להיכרות אישית, מקצועית או לצורך תמיכה בארגונים או אנשים. חיבורים אנושיים שעושים טוב אחד לשני. לדברי המארגנת צריך עד שני אנשים כדי להגיע לאדם מסויים שמחפשים. הרשת החברתית האמיתית שווה הרבה יותר מהרשתות הוירטואליות. נראה היה שמדובר בסוג של הפוך על הפוך. כל כך התרגלנו ל"חברים" שיש לנו ברשתות החברתיות שפתאום יוצרים לנו הכרויות אמיתיות ואנחנו מופתעים מהחיבורים.
חייבת להודות שכל האירועים האלו בהחלט גרמו לי לחשוב, לא שאני אוריד מהציניות הטבועה בי או מהביקורתיות המדהימה שלי אבל בהחלט לפעמים צריך לסתום את הפה ולפתוח את הלב. תנסו, נראה לי שזה עובד.
מאי 2024