מערכת החינוך לא ירדה מהכותרות בתקופה האחרונה. ככה זה כשמתקרבים ל 1/9. לכל אחד מאתנו יש מה להגיד וכולם מומחים גדולים בחינוך ובתנאי עבודה. רובינו מאפסנים את האכפתיות ואת ההבנה ורוצים רק שקט. ההורים רוצים שהילדים יחזרו למסגרות ויתנו להם כמה שעות של שקט והשאר רוצים שיהיה שקט באוזניים. שלא ישמעו השכם וערב את המילים, יפה בן דוד, שכר, אנשי האוצר ושביתה. נמאס ולא משנה כמה אמפתיה יש כלפי אחד המקצועות הכי קשים, הכי פחות מוערכים ואחד מבין הכי חשובים. למרות זאת ואף על פי כן חשוב לזכור שחינוך היא לא מילה גסה. זו בעצם המטרה העליונה של מערכת החינוך. בתי הספר שאני למדתי בהם תרמו לי רבות מאוד ולא רק בחומר הלימוד. כל אחד יכול לשנן ולזכור תאריכים ונתונים אבל זו לא מהות החינוך. מדובר במושג שהוא הרבה יותר משמעותי מנוסחאות במתמטיקה או חוקי הדקדוק (עד היום אין לי מושג מה הנשוא ומה המושא).
גדלתי באזור עם ניגודים רבים. מצד אחד משפחות מבוססות ומצד שני משפחות קשות יום, אשכנזים לצד ספרדים, ניצולי שואה לצד צברים. כולנו למדנו והתחנכנו יחד. בית הספר היה כור ההיתוך שלנו. את ארץ ישראל הכרתי דרך הרגלים בעזרת בית הספר. עברנו את הארץ לאורכה ולרוחבה בטיולים השנתיים. הצגות תאטרון ראיתי רק דרך בית הספר. הורי לא לקחו אותי לתאטרון ולא לקונצרטים. לא שמענו מוזיקה קלאסית ולא קראנו ספרות גבוהה. לכל הדברים האלו נחשפתי בעזרת בית הספר. אני זוכרת את הצגה ספציפית בתאטרון חיפה, מטמורפוזה. הצגה מדהימה על אדם שהופך לחרק ואת עצמי יושבת מוקסמת ממה שהתרחש על הבמה. בעקבות ההצגה נרשמתי לחוג צעירים אוהבי תאטרון. המורה שלימדה אותי ספרות דיברה על מבנה השיר או הספר וגם על מה שגרם למשורר או הסופר לכתוב את מה שהוא כתב. היא גרמה לי לרצות להבין יותר ובהחלט לקרוא יותר ספרים שלא לדבר על ספרי שירה. הייתה לי מורה לתנ"כ שהצליחה במה שאחרים נכשלו. התנאים היו לרעתה, ספר עם עברית לא ברורה וארומה של שעמום. היא הצליחה לגרום לי לאהוב את הסיפור ואת השפה. בזכותה הכרתי באופן רציני ומעמיק את התנ"כ ואת הרבדים הרבים שיש בו. בשיעורי חברה התווכחנו על פוליטיקה והמורים שיקפו לנו שיש הרבה דעות ועמדות. באתי מבית ומסביבה מאוד מסוימת מבחינת הדעות הפוליטיות. רק בבית הספר הבנתי את המונחים ימין ושמאל בהקשר לפוליטיקה. למדתי בבית הספר הרבה מילים שלא שמעתי בבית. מילים כדוגמת אובייקטיבי , אינדיבידואל, סוראליסטי ומאז הן שגורות בפי. הבית שגדלתי בו נתן לי את התמיכה והבסיס ובית הספר הוסיף ושיפר.
אנחנו אוהבים לקטר ולרדת על בתי הספר ועל המורים ועושים עוול לחלק גדול מהם. לצערי ואני לא היחידה שחושבת כך, פני הדור כפני בית הספר. חלק מאיתנו הפכו להיות קיצרי רוח וחסרי סובלנות לכל מה שלא הולך לפי האג'נדה הפרטית שלהם. יש זילות לא רק ביחס למורים אלא כלפי כל מי שלא בא להם טוב בעיניים. בכביש, בסופר, בבתי החולים וגם בבית הספר. עליה בשכר המורים לא תשנה את היחס ואת הסביבה אבל אולי תקל עליהם את בליעת הגלולה המרה. חלק מההורים מתנהגים באלימות מילולית ולעתים גם פיזית. חלק מהתלמידים מפונקים וחסרי אחריות ומקבלים גיבוי לוחמני מההורים שלהם. כל זה יחד עם צוות מורים עייף ולא מתוגמל מביאים לבינוניות וסטגנציה. כולם לא מרוצים וכך נוצר המצב שיש מלחמה והכפשות הדדיות.
אתמול התחילה שנת הלימודים ואנחת רווחה נשמעה ברחבי הארץ. ההורים והמעסיקים מאושרים שהנה נגמר החופש הגדול ויש סיכוי סביר לחזור לשגרה המבורכת. המורים חלקם מרוצים וחלקם לא אבל יש הסכם. הממשלה מאושרת כי יש פחות רעש ולחץ פוליטי. עכשיו נותר להם לטפל במחאת המתמחים והם יוכלו לחזור למלחמת הבחירות הממשמשת ובאה. ספטמבר 22