זיקנה זה שלב מבאס ביותר. השלב הזה עדין לא הגיע אלי אבל לפעמים מרגיש קרוב. אני חווה את הזיקנה על הקרובים לי וזה מצב שכולנו נשמח שלא יקרה. בחלומות בהקיץ אנחנו מייחלים לזיקנה שקטה ונעימה, בה לא יחסר לנו דבר. מקווים שכל הקרובים לנו יהיו שם בשבילינו. נפשית ופיזית. זיקנה, שהגוף אמנם נחלש וכבר לא כמו פעם, אבל הראש עדין עובד. זיקנה טובה. הבעיה שזה לא כך. חלק ממחלות הזיקנה גורמות לשלב הזה להפוך למכוער ועצוב.
הוריי שכבר לא איתנו עברו את השלב הזה בקלות יחסית. השילוב של המחלות של שניהם יצר באופן תיאורטי אדם אחד בריא ואדם אחד חולה. הראש של אבא והגוף של אמא – בריאות לא מהעולם הזה. הראש של אמא והגוף של אבא – טוטאל לוס. אמא שלי איבדה את הראש שלה למחלת האלצהיימר אבל הייתה בריאה לחלוטין בשאר הגוף שלה. היא צעדה כל יום למרות שלא זכרה לאן ולמה. אספה את כל העלים במושב כי צריך להיות סדר ואייך העץ מעז להפיל עלים. התלבשה בבגדים הכי יפים שלה ונעלה נעלי עקב למרות שלא היה לה מושג מי אני ולאן אנחנו הולכות. הכי אהבה ללכת איתי לקניון לקנות בגדים, נעלים, תיקים אבל לשכוח איפה היא שמה את התיק החדש. אולי זו הייתה תחבולה על מנת שניקנה עוד תיק. היא לא זכרה אייך קוראים למטפלת אבל נהנתה מאוד שמנקים ומבשלים לה. "ההיא" היה שמה של המטפלת. על שאלות ששאלתי היא תמיד ענתה "את יודעת אני זקנה והזיכרון שלי כבר לא משהו", מה שנכון נכון.
אבא שלי לעומת זאת איבד את כל היכולת הפיזית שלו אבל המוח היה חד וחריף עד יום מותו. לגרד בראש הוא לא היה מסוגל אבל להכתיב לי מהזיכרון את רשימת השדות והשוכרים היה פשוט ביותר עבורו. הוא הסביר לי דברים שעד היום אנחנו פועלים לפיהם בכל מה שנוגע למשק, למרות שהוא לא היה מסוגל לצאת מהבית. הוא אהב לאכול למרות שנאלצנו להאכיל אותו. הוא נהנה מהרבה דברים למרות שהיה תלוי בסביבה במאה אחוז. יומיים לפני מותו האכלתי אותו בפטריות משומרות מיוחדות והוא ביקש שאביא לו בדיוק כאלו בפעם הבאה שאגיע. כשכעסתי על אמא הוא אמר בצער "למה את כועסת עליה, היא אמא שלך". הוא דאג לה למרות שהיא חיה בעולם משלה שהוא לא היה חלק ממנו.
כשאבא נפטר, אמא נהנתה מאוד מהלוויה. "אם אבא היה יודע כמה אנשים באו ללוויה שלו הוא לא היה מת", והשבעה בכלל הייתה חגיגה. כולם באו לבקר. היה לה כייף. עם השנים היא הלכה והתדרדרה אבל רק בחצי השנה האחרונה לפני מותה היא כבר איבדה את זה לגמרי. היא נפטרה בשקט בבית, כשגופה שהיה רזה מלכתחילה כמעט ולא היה קיים. היה עצוב.
עכשיו כשאני חווה את בעיות הזיקנה במשפחה השניה הקרובה לי, אני נזכרת כמה זה לא פשוט. כמה זה נורא לאבד הורה כשהוא עדין בחיים. למוח חיים משלו וכשהוא הולך ומתדרדר קשה להפנים זאת. אמא ואבא כבר לא אותו הדבר. הם הופכים מעצמאים לתלויים, תרתי משמע.
אנחנו מרגישים שהגענו לעולם ישן ששמחנו לשכוח. לומדים להכיר מילים ישנות / חדשות כמו: ביטוח לאומי, גמלת זיקנה, דרגות זכאות, מטפלים חוקיים ולא חוקיים, רופא פסיכוגריאטר, טיטולים למבוגרים. למילון החדש מצטרפות החלטות כבדות משקל שצריך לקבל. לנהל דו שיח עם עצמך ועם הסובבים לגבי מהות הטיפול. לא פשוט. מהצד זה נראה קל אבל יש כל כך הרבה אמוציות שמעורבות בעניין, שגורמות לכך שהכול כבד וקשה.
עברו בדיוק 3 שנים מאז שאמא נפטרה ונותרנו ללא הורים. בגיל הזה עם המחלות הנלוות מדובר באנחת רווחה. הנכדים גדלו, אנחנו התיישנו (כמו יין, חלק מתיישנים טוב וחלק הופכים לחומץ....) ומה שנותר זה לבחור לזכור מההורים רק את הדברים הטובים והמצחיקים. יש כל כך הרבה לא טוב מסביב שאין סיבה להעמיס על המערכת.
חפציבה שטיינקלפר 23/7/2017 – 9/7/1932