אין ספק שסתיו. עדין חם והמזגן עובד, אבל פחות. בבוקר כשאני יוצאת מהבית עדין חשוך ויש קרירות באוויר. אין ספק סתיו ולראיה פתאום שמתי לב שהחצבים השתלטו על המדינה. כך פתאום מבלי ששמתי לב. השבילים, הכיכרות, היערות הכל מלא בחצבים. כל אחד בישראל יודע מהם הסימנים המבשרים את בוא הסתיו. החצב מופיע הראשון, אחריו הציפורים הנודדות עם המלך הבלתי מעורער, הנחליאלי. השלכת גם היא מסמנת אך טרם התחילה ולאורך כל התקופה מלווה ברקע מזג אוויר הפכפך. חם קר ובחזרה ממש כמוני בתהפוכות גלי הגיל.
נסענו לדרום לאזור ים המלח ובדרך חזינו עד בלי סוף במופעי החצבים. כל הדרך עוד ועוד חצבים כולל במורדות ההרים הצחיחים בירידות מערד. כל צלם חובב או מקצועי מעלה תמונות של חצבים בשלבי פריחה כאלו ואחרים ואני נפעמת. מה זה אומר הפריחה הזו. האם זה סימן שיהיה חורף גשום וקר או שאולי מדובר באפקט החורף הקודם. בתקשורת גם שמו לב לתופעה הזו. הם מראיינים על ימין ועל שמאל מביני עניין על הקשר אם בכלל בין חצבים והחורף ומדוע הציפורים נודדות. מקורות יודעי דבר מדווחים על סימנים ראשונים לציפורי הנודדות. עוד מעט השמים יתמלאו בלהקות ענק. אני חושבת על להקות מסוג אחר, אחת מהן היא 'תיסלם'. להקה עם שירים נהדרים שאת רובם אני מכירה בעל פה. לתיסלם יש שיר שמיד עם פרוץ הסתיו והחצבים אני מזמזמת בלי הפסקה. 'חצבים פורחים וציפורים אין ספור', שיר מדהים שנכתב על הסתיו ועל מלחמת לבנון הראשונה. מסתבר שזה נכתב כשיר מחאה ואני לא ידעתי. לא הייתי נערת רוק, אם יש דבר כזה בכלל. לא יצאתי למועדונים, הייתי די חננה. ימי היו מלאים בתנועת הנוער, הגרעין, הצבא, הלימודים והחברים. למרות חנוניותי כי רבה אהבתי גם אהבתי את תיסלם. כמו כולן שזפתי עייני בחתיכים שעל הבמה. אני העדפתי את יזהר אשדות. הוא היה הרבה יותר שווה מהאחרים. היה בו משהו מלנכולי שאהבתי. שלא לדבר שהוא היה חתיך אש, לטעמי. לפני תקופת הקורונה נסענו להופעת איחוד של להקת תיסלם. עמדנו שם בשוני עם כוס בירה ביד ושרנו בגרון ניחר את כל השירים. היה מדהים.
בניגוד גמור לאהבתי ללהקת הרוק שלעיל אני מחבבת לא מעט גם את להקת הזקנים האולטימטיבית, הגבעטרון. הלהקה הזו או כפי שקוראים לה מקהלה, שרה שירים שלא נס ליחם. בניהם אחד ספציפי שמזכיר לי נשכחות. עוד מעט השמים יהיו מלאים בחסידות, אנפות, שקנאים קורמורונים ועוד. זו התקופה שאני שרה במכונית בקולי הערב. אף אחד לא יכול לשמוע את הזיופים שלי כשאני מזמררת. "העגורים חולפים מעל הכפר, העגורים עפים אל הנהר....". השיר הזה שאני כל כך אוהבת מזכיר לי את תקופת הצבא ואייך לא, בחור אחד ספציפי. הוא אהב מאוד את הגבעטרון ונהג לדקלם לי שירים שלמים. נוסטלגיה.
אז נסענו לים המלח, לפסטיבל התמר. את הכרטיסים לפרויקט של עידן רייכל רכשנו כבר ממש מזמן, כמעט שכחנו מזה. ה'פרויקט' הוא לא להקה ולא מקהלה אלא הרכב מוזיקלי משתנה. כמה הגדרות לאותו דבר. לא משנה אייך קוראים להם, מה שחשוב זה, שהייתה הופעה אדירה. רקדנו, שרנו ואהבנו כל דקה בהופעה. ריח הסוטול שנישא באוויר מיסטל אותנו באופן פאסיבי. לרגע הרגשנו צעירים ובועטים. בדרך למלון, בכל זאת סטייל של מבוגרים, הרגשנו יותר כאילו בעטו בנו. התענגנו על הסדר והארגון, קיטרנו על העומס וגררנו את עצמנו למיטה. מי רגיל להיות ער בשעות כאלו? בטח לא אנחנו.
ספטמבר 2021